הייתי מרוחה על הריצפה אולי 20 שניות, בתוכן רגעים שנעצרו. במבט לאחור מרגישה שהייתי על הריצפה לפחות שעה כי לא ברור איך מחשבות כה רבות יכולות להיכנס לתוך 20 שניות, מתפרצות אחת לתוך השניה וקופאות, כמו במטריקס, מוציאות ממני את צמד המילים ״לא מאמינה״.
אפשר לדבר על אופל ועל למטה ונמוך ללא הרף אבל כשאת מגיעה לשפל המדרגה, כשאת מרגישה אזובת קיר במקרה הטוב או סתם פחית שבועטים אותה ברחוב במקרה הפחות טוב, את מתחילה לגרד את הקצה העליון של האופל.
ומה אגיד, זה לא מקום לשאוף אליו. גם אם זה ממלא חומר לאוננות לכמה שנים, בעיקר אם זה לא, השפל הוא לא מקום להיות בו.
המחשבה הקפואה הראשונה הייתה, איך הגעתי לכאן? סקירה מהירה של חודשים, מנסה להיאחז במשהו הגיוני.
מחשבה קפואה שניה, הייתה יותר מעורפלת, כאילו מבקשת ממני להתמסר לזה, להתנסות ולהישאב להוריקן שהעיף אותי באויר. מחשבה של הרס עצמי.
מחשבה קפואה שלישית, למה את לא מגינה על עצמך? התחלתי לבעוט באוויר או בכל גוש בשר שנקרה בדרכי.
היו עוד מחשבות שלא הצלחתי לפענח מול עצמי או שאולי אני נבוכה מידי לחשוף אותן גם מול עצמי.
יש פה כותבות וכותבים שיודעים לתאר את האופל בצורה מגרה, מושכת, על סף המושלמת
אבל אני צריכה אור.