המסעדה הייתה בתפוסה חלקית, בחרתי לשבת בחוץ באזור המוצל, ניסתי לתכנן מה זוית השמש ביחד עם השעה ולהבין אם השקיעה התל אביבית תציק בשלב מסוים. בחרתי מקום טוב, טפחתי לעצמי על השכם והמשכתי בחיי.
מעליי, במין מדרגה כזאת שיש לאורכה שולחנות גבוהים וכיסאות בר ישב אדם שמזווית הישיבה שלי יכולתי לראות רק את כפות רגליו שנחו בתוך סנדלי שורש ואת תחילת הירך, הוא לבש מכנסי ברמודה, ניתן להבחין שהוא לא ממש שעיר, כמו כן, הבחנתי שיש לו שיער ארוך בתוך קוקו ויכולת הראיה הגיעה עד למסגרת פניו וזהו. זה האיש.
הזמנתי לי אוכל טעים בעודי מתעדכנת בוויז בפקקים הנוראיים לצפון, העדפתי לבלות שעות במסעדה ולא עם ישראלים זועמים על הכביש.
קולו נכנס לי למחשבות בזמן שאני בוהה בעוברים ושבים ומחכה למנה הטעימה שלי.
הוא הסביר בלהט איפה הוא יושב וניסה לתפוס קשר עין עם הצד השני שבטלפון, כמעט הסתכלתי לראות לאיזה כיוון הוא מסתכל אבל ברגע האחרון עצרתי את עצמי ומבוכה התפשטה בי על יצר החטטנות הבלתי נדלה שלי.
לבסוף היא הגיעה. התיישבה לידו אבל אני כבר הייתי מושקעת שם יותר מידי.
גם את פניה לא הצלחתי לראות, מה שכן קולה היה כה שונה ממראה רגליה והציצים הענקיים שהיו לה.
כפות רגליה היו מכוסות בסנדלים מיושנים, ניכר שאינה מבקרת במכוני הפידקור/מניקור, היא לבשה ג׳ינס וחולצה תכלת שאני בטוחה שכזאת הייתה לסבתא שלי ז״ל והציצים וואו, איך יש ציצים כאלה גדולים לאישה כזאת קטנה וגם מה זה החזיה הזאת היישר משנות ה 80 שעל גופה, שמקנה לחזה מראה שפיצי כזה, לא נרגעתי.
ציינתי כבר שקולה לא תאם בכלל למראה רגליה וציציה. הגיע האוכל הטעים.
השמש החלה לשקוע אבל בגלל שבחרתי במקום פיגוזי לא סונוורתי מקרניה השורפות שחדרו לבין הבניינים.
ניסתי לא להאזין לשיחה אבל הם פרקטיקלי אנסו אותי להיות חלק. בעיקר הוא שדיבר מדם ליבו על כך שמעולם לא היה אהוב.
בשיחה ביניהם דליתי הרבה מידע, כמו הייתי בלש מסדרה פח בנטפליקס, מסתבר שהם אחים והוא זועם על העבר והיא מפויסת, מפייסת עדינה ונעימה והלם הלמים הם כמעט בני חמישים! לא יאומן, העיר הזאת אני אומרת לכן היא כמו קפסולת זמן שלא עוברת.
יש שם דירות וענייני כספים ובזמן שהוא דיבר חשבתי לעצמי מה הניק שלו בכלוב.
לא לשנוא אותי כי יש לי זמן פנוי.
