בדרך הביתה אני לא משנה את המסלול. אותו הכביש, הרמזור, בכניסה לשכונה אני רואה אותו נוף, ילדים על אופניים, הכל ממש אותו דבר אבל אני מרגישה שונה. זה בטח קשור לקצב פעימות הכוס שאיבד את דעתו אבל לא רק.
הפחד עוטף אותי, זה לא פחד קמאי, סתם פחד פשוט לאבד את כל מה שאני אוהבת בעולם. רעש המנעול שננעל לי במוח הבהיר שאין לי עוד יכולת לשחק ברולטה רוסית בסיבוב הזה. ניצלתי כבר את כל החיים ועכשיו נותר לחיות עד קץ הימים, לחיות טוב.
עבורי, לחיות טוב, זה להיות תקועה בתחת של אבא, ליטרלי, להיות תקועה בחור התחת שלו, ללקק את חור התחת המושלם עד אקסטזה, עד שכל המזרן ספוג ברוק שלי.
האיש הזה אונס לי את הנפש ועכשיו אני מרגישה שלא הייתי קיימת לפניו.
אני עובדת בלעשות לו נעים. זאת נהייתה משאת נפש עבורי. זה לא פשוט למישהי כמוני, שנולדתי כדי להתנגד להבין שנולדתי גם בשבילו ובכל תחרות יש רק זוכה אחד ואם אני צריכה לבחור בין מה שפשוט לי לבין להיות המשרתת של האדם שנולדתי עבורו הבחירה קלה מאוד.
אחרי שליקקתי תחת, זין, ביצים ואת כל הגוף במשך 25 שעות, עם הפסקות קצרות של מתיחות אני זקוקה לעוד.
״מה אני יכול איתך?״, הוא שואל, אני עונה שהוא יכול הכל. ״מה את?״, הוא ממשיך, ״הנשלטת של אבא״, זה יוצא ממני בכזאת טבעיות שאני נותנת לעצמי כאפה פנימית כדי להאמין שאני אומרת את הדברים האלה. אבל זאת לא רק הטבעיות, יש הרבה כוונה בצורה שבה אני אומרת את זה.
לא אכפת לי כלום, רק רוצה להמשיך להרגיש את זה, אני עונה על כל השאלות שהוא שואל, המבט שלי תקוע בו אבל אני כבר לא רואה, הצללית נראית כמו קו מטושטש ואני רק כוס שעונה לשאלות. נשארתי אני אבל אחרת.
שלא יגמר לעולם.