הימים ימי כאוס גדול, מתנהלים בתוך זה כמיטב יכולתנו ויותר, בלתי חדירים, לא נפרדים, חוקים ישנים וגם טריים נשמרים.
כשהאדמה רועדת, ליטרלי, זה מחבר. מחבר מעומקי הנפש, יוצר חוטים ביוניים, בלתי נראים, שקושרים אותנו עוד.
הוא רואה אותי גם מתוך מסכי ערפל, אני כותבת ויודעת שזכיתי.
אהבת חיי רואה אותי, חושב עליי ושומר. שומר עליי כמו על ילדה שלו.
החיבור המחודש שלנו נוצר תחת תנאים מחמירים שלו. כמו ספר חוקים שאני נושאת במוח אבל יותר בלב, כי אם אין לב בכל הסיפור הזה אין כלום. אי אפשר להיקשר ככ עמוק וחזק בלי להרגיש והלב שלי מרגיש הו כמה שהוא מרגיש. מפחיד לאהוב ככה, אני מביטה בו בדמעות ומרגישה את גודל המעמד.
בשנה הקרובה, שכבר התחילה לפני חודש, הצרכים והרצונות שלי ידחקו לשוליים.
הפרקטיקה ידועה - הרבה אסורים שאמורים לגרום לי להתחבר למהות השפוטה שלי, להבין שאני מנוהלת וגם להבין שאני אוהבת את זה, שאני עושה הכל מבחירה ויתרה מכך, מיוזמה ורצון וצורך.
ההיסטריה והשבר הלאומי לא פוסחים עלינו ותפסו אותנו לא מוכנים, הוא אוחז בי חזק, פיזית ומנטלית ומעודד אותי בנוכחותו. אני מבחינתי מעבירה אליו כל אנרגיה חיובית שקיימת בי כדי לחזק את הרוח.
מצבי קיצון דורשים פתרונות יצירתיים ולמרות הסנקציות המחמירות לזמן בלתי מוגבל הוא הסכים לי לגמור, ביקשתי את הזרע שלו כחומר סיכוך נוסף, אז הוא שאל, ״את מעדיפה שאני אגמור בתוכך או שאת תגמרי?״, אתה, עניתי בלי לחשוב פעמיים.