״אתה חושב שאנחנו מתאימים?״
שאלתי בטון שאני כבר אמורה לדעת לאן הוא יוביל.
באמת שלא הייתה לי כוונה להוביל לשם אבל המילים כבר יצאו ממני. במשך כל השיחה שהתלוותה לשאלה ידעתי שיש מילים שנאמרות בזמן שקיעה במרפסת ביפו ויש מילים אחרות. לא ידעתי היכן ומתי.
כמה טעים היה הקפה הספציפי הזה, עם רוגעלך וקרמבו שלא הספקתי לטעום. השמש שקעה ממש לאט ואנחנו שקענו לשיחה שהייתה יריית הפתיחה לאלה שעוד תבואנה.
באוטו הוא יושב בכסא שליד הנהגת, הדלתות נסגרות והוא תופס לי בשיער, הראש שלו דבוק אליי והוא מדבר לי לתוך הפה, ״את חושבת שאנחנו מתאימים?, נדמתי. ״אני חושב שאנחנו לא מתאימים, מה עושים כשאנחנו לא מתאימים?״ הוא מגביר את האחיזה בשיער ומושך, אני ממלמלת והוא מושך חזק יותר, ״אני מתאימה את עצמי לאבא״, המילים נלחשות ממני לאט. ״תפתחי״, הוא אומר ויורק לי לתוך הפה. אני מצליחה להשתחרר בעדינות, יודעת שכרגע אני במצב נטרף, הכל מאוד עדין וכאילו רגוע ולא תואם את דפיקות הלב הפרועות. הוא מרטיב עם לשונו שתי אצבעות ודוחף אותן לתוך הגרון שלי, הוא מוציא אותן עם המסטיק שלי דבוק עליהן, הוא מחזיר אותו לתוך הפה שלי, מוציא את המסטיק שלו ומחזיר אותו לפה שלי. הפעולה הזאת משחררת ממני כל צלם אנוש ועכשיו גם אם היה אומר לי לא יודעת מה, הייתי עושה.
אמנם זה קרה לא מזמן אבל משם אני זוכרת רק קטעים. הוא הסכים לי לאונן, באמצע הרחוב, בתוך האוטו, על כסא הנהגת ואני נכנסתי לטראנס. אחרי ימים ארוכים, לשמוע אותו לידי - שהוא מלטף אותי ואני מאוננת, מידי פעם הוא מעביר אצבעות על הכוס המיוחם - העיף לי את המוח, הוא אומר לי מילים שרק הוא יודע לומר ושוב, יוצר לי מציאות שלא חוויתי מעולם. משפחה עוברת ואני מתקפלת ובלי מילים הוא מעודד אותי להמשיך, אני ממשיכה עד שאני גומרת.
עוד מעט שנה אנחנו חגים זה סביב זאת במחול של מטורפים.
״זה מרגיש שרק הכרנו״, אני שולחת לו מהבית.
״תמיד״, הוא משיב.
התחלנו.
