הליטופים של הבוקר התחלפו לאנרגיה שידעתי שעתידה לסחוט אותי. לא בכדי. אמש הוא שאל שאלה שעניתי עליה בכנות בלתי מעובדת וידעתי שנצטרך לדבר על זה. לדבר על זה.. לפעמים הדיבורים פה הם עם ידיים, ידיים שעפות לי לפרצוף, או על התחת בצורה לא מדודה.
לוקח לי זמן, אני מודה. אני תמיד חושבת שההתרפקות הדובית שלי תעצור את המתקפה, כי איך אפשר להפריע לדוב פנדה לקבל את ליטופי הבוקר שלו? אז נוצר מצב שהוא כבר באנרגית טורף ואני לא שם, בכלל בכלל לא שם. כשההבנה נוחתת אני כועסת. למה? למה אתה מפריע לי להנות ממך? בכאפה הלא יודעת כמה אני כבר לא זוכרת מה חשבתי. אבל הפעם ההתנגדות הייתה עיקשת. לא הצלחתי להתחבר למילים שהוא אמר וכעסתי שהוא משתמש כעת בדברים שנאמרו לו בתוך ידיים עדינות. צעקתי שיפסיק, מה שהלהיט אותו יותר. יש דברים שהגוף זוכר, אני כבר זוכרת לא להתנגד ואני מרפה. הוא ממשיך לדפוק אותי ולכפכף, נושך ואומר את המילים, שאולי אותן, הכי קשה לי לשמוע.
״בבקשה תפסיק״, נכנעתי בקול רגוע. הוא הפסיק וירד ממני. ״זה לא נעים לי״ הוא נשכב לידי, הניח עליי את רגליו והמשיך ללטף.
רציתי לזכור את זה as is, אז התחלתי מיד לכתוב, אני עם הגב אליו, הליטופים שלו מדרבנים אותי. לפתע הוא קם, עשה את הסיבוב של המיטה והתקרב אליי, משך אותי אליו מהשיער, אונן וגמר לי לתוך הפה.