הזכרון החושי מבין שהוא משך אותי אליו, את הרגשת העטיפה של הגוף אני כבר מספיק ערה כדי להרגיש, אני מתעוררת לאט בתוך ידיו הגדולות. הוא כבר מדבר מילים שזורמות ישירות לכל התאים הכי נזקקים שלי. אלה מילים שמכירות במשמעות שלי עבורו ואני שוקעת לתוך מקום רך שבו טרם ביקרתי. הוא מסובב אותי וכעת הלחי שלי צמודה לחזה שלו, הידיים שלי עוטפות אותו ככל יכולתי וכאילו חיי תלויים בכך. הוא מלטף אותי בכל חלק חשוף ונגיש, אני בין ערות לשינה. יש רגע שבו אני מסבירה לו, כמו מסקנה מדעית - מה ערך המגע שלו עבורי. מדובר בידיים טובות, בעלות יכולות ריפוי (לא פחות), הוא משכיח כל יגון וצער, או לפחות מטשטש ומצליח גם להכניס אותי לסטלת תינוקות וגם לקרקע ממש באותו הזמן.
איך ידיים טובות כאלה עושות לי כזה כואב, אני מנסה להבין. המכות שלו ככ כואבות, לא תואמות את אוקיינוס העדינות שהוא מצליח ליצור. אני פוסטמה ברת מזל.
הזמן המהיר ביותר הוא הזמן שאני הופכת מדוב פנדה מתפנק, לפנתרה חסרת מעצורים, כשהוא אומר ״ביצים״.