מרוחה ברוק וזרע הוא אומר לי לכתוב. ליקקתי המון ביצים, כבר שעות שאני מלקקת לו את הביצים ולמרות שהוא כבר גמר מספר פעמים, עושה רושם שהוא לא נרגע.
הוא ואני מהסוג הזה שרק צריך מיטה, ריצפה, או מקום להתקיים כדי שלא נרצה להתנתק לרגע, עינוג מתחלף לכאב, שמתחלף לגמירה, שמתחלפת לשיחה וחוזר חלילה. מידי פעם אני עוצרת לנשנש לו את אצבעות הרגליים, האצבע שלו מלטפת לי את הדגדגן ואני אמורה להתרכז בכתיבה. חיבור גופני כזה לא היה לי בחיים. זה כאילו הגוף שלי נוצר בשבילו והגוף שלו נוצר בשבילי. כשהוא מגלה היום את הכוס מחדש, אני ממש מרגישה שתכף אני גומרת ורק המחשבות הטורדניות האלה - שאיך יכול להיות שגבר יורד ככ מושלם - מפריעות לי להגיע לשיא. בחיים לא הגיעו איתי אפילו לחצי ממה שהוא מצליח לחולל.
כבר שעות שאנחנו נעולים בחדר הזה, אני מלקקת את הביצים המושלמות שלו, לרגע אני מבינה שהוא מצלם, מה שפעם היה גורם לי להתחרפן, עכשיו זה חלק מהחיים. לאבא מותר הכל כולל הכל, כולל הכל. הוא מתרגל איתי את ההתגברות על האינסטינקט להתגונן או לזוז כשהוא דופק לי כאפות. זה לא כואב הוא אומר, זה חינוך ושנינו יודעים שזה נדרש. אבל לי זה כן כואב.
בתוך מעגל הקיום שלנו שנמתח לקצוות על בסיס שעתי אנחנו שוקעים לשיחה שמבהירה לי שאני צריכה, ממש זקוקה לסמוך על האיש הזה ושאני בידיים הכי טובות שיכולות להיות.
עוד לק מהאצבעות. עוד מציצה עמוקה וליקוק.
מחר אקום בבוקר ואענוד את הטבעת והעגילים החדשים שהוא קנה לי, הם בצורת נבט, תזכורת תמידית להיותי.