על כביש החוף צפונה המושג ״לא רואה ממטר״ מקבל משמעות חדשה. מפעילה אורות מצוקה ומרפרפת על הגז. הגשם ככ חזק והטיפות נטרקות על קופסת הפח. לא ברור מתי חדוות הגשם תשוב לשכון בתוכי, גם המזג הסתוי לא עוטף אותי באווירה המוכרת והחביבה, אולי המערכת הזאת, כשתחלוף, תיקח איתה את העצב.
למרות שנכחתי בריכוז שיא כדי לראות את הדרך המחשבה נדדה לאמש, עת יצאנו ממופע מחול לעבר העיר, קיבלנו מנת נורמליות שלא הייתה נורמלית בכלל. במסע הרגלי עברנו מספר תחנות וכל תחנה נשאה איתה תחושה שונה, העיר גדולה אבל לא ככ גדולה, עם זאת התחושות היו רבות. בדרך חזרה לביתנו הזמני הוא הזכיר לי שהתלוננתי שהוא חונק אותי, ״אני חונק אותך?״, הוא שאל, חייכתי בהסכמה. הדרך הייתה ארוכה ומידי פעם הליטוף בגב הפך ללפיתת שיער ומשיכה לעברו לנשיקה, כשעברו לידנו אנשים הוא הוסיף יריקה בפה. כשהגענו עשיתי הכל כדי לגרום לו לגמור. מצצתי לו בדיוק איך שהוא אוהב וכששמעתי את הקולות שלו נרגעתי. אחרי שהתלטפנו הוא אמר ״קדימה למיטה״ ושלח אותי לישון. לא רציתי לישון רחוק ממנו וגם הגוף דאב מהליכה ארוכה אבל סתמתי, הוא אמר שהוא לא רוצה לחנוק אותי ושהוא נותן לי מרחב ושיהיה לי מלא זמן להשתוקק אליו בלילה מהרצפה. נכנסתי ל״מיטה״ שהכין לי על הרצפה אך לא נרדמתי. באמצע הלילה יצאו לי קולות של לא מרוצה וכואבת והוא קרא לי לבוא למיטה. נרדמתי. בבוקר התעוררתי מהידיים שלו על הגוף שלי, מחפשות, סורקות, דורשות בשר. במצב הזה הכי חכם להתמסר, גם לכאפות וגם לנשיכות. התאפקתי הרבה עד שביקשתי ״בבקשה די״, מה שהדליק אותו יותר. אולי מתישהו אצליח לכתוב את הדברים שהוא אומר לי, לא נראה לי.
אחרי שגמר הוא אמר שהייתי טובה והצלחתי להכיל אותו. הייתי גאה. ״את תאהבי שאני חונק אותך, את תאהבי כל מה שאני אתן לך״.
בכביש החוף לכיוון צפון חשבתי, למה קמתי מהמיטה?