החיים בווליום גבוה 24/7 351 ימים מראים את אותותיהם. אני לא באמת סופרת את הימים אבל אני כן. אנחנו נס גלוי ועם זאת לפעמים זה מרגיש טבעי. ותמיד זה מרגיש שנועדנו. חשבתי שזה לא נכון לעבוד באהבה, איתו למדתי שאין דרך אחרת, לנו. לאחרונה כל פעם שהוא דופק אותי הוא מציין כמה אני שפוטה טובה, הכי טובה שהייתה לו, הכי טובה שהכיר, גם כשזה מנותק לדעתי מהמציאות, אחכ הוא מסביר שיש דברים שאני לא מבינה כעת אבל הם חלק מהחינוך, חינוך עלק אני מגלגלת עיניים פנימיות שאני כבר יודעת שהוא רואה, כי אין דרך אחרת להסביר את הנשיכות סוחבות הבשר ומשאירות הסימנים שהוא מעטר אותי בהן.
אני שונאת מכות
מתעבת נשיכות
מפחדת מחניקות פיזיות, מנטליות ונפשיות
ופוחדת להרגיש אישה מוכה.
אני אוהבת שהוא אומר לי מה לעשות אבל עד גבול מסוים ומרגישה כישלון במערכת היחסים שלנו, לא פעם ולא פעמיים וגם לא שלוש.
אנחנו על 220 בכביש של 70 והסיבובים מטלטלים.
אני נאחזת באהבה, לא זקוקה לעזרים חיצוניים כי הקולר החזק ביותר עשוי מ 351 ימים של אהבה עצומה וגם שנאה יוקדת. הכל אני מרגישה אליו וזה ככ ממכר, החופש בלהרגיש, אני כמו נרקומנית שרק חוזרת לקבל עוד. תמיד שהוא מנמיך את הווליום אני מתחננת שיגביר.
