הימים עוברים אבל הזמן עצר, זה רצף של חזרתיות משעממת שרק השקיעות של הסתיו מצליחות לנער. לא מעכשיו הפיהוק המתמשך הזה, במציאות הקיצונית המתרחשת עליי הנפש מסוגרת בתוך כלוב והמוח נאלץ לחשוב שהוא צופה בסרט, זה לא קורה לי, כלום לא קורה לי, אני משכנעת את עצמי. השאיפה המוחלטת שלי היא להישאר על הספה, או תחת פוך רך, אני זקוקה לרוך.
הקרקפת נמצאת במצוקה, אני מעסה לתוכה חומר שאמור לשפר את הרגשת החריכה במקום הרגיש, יושבת על הספה ומחכה שהחומר יספג היטב. מלחמות פנימיות חורכות כל חלקה טובה.
המלחמה לעולם לא רק פנימית והמלחמות שלי שורפות גם את מי שאני מוכנה לתת את חיי עבורו. כשאני זועמת, תחילה הוא עושה פוו ומלבה את הטירוף שמתחולל בי, אחרי כמה ניסיונות ושאיפות חזקות יותר הוא מכבה את הלהבות. אני זקוקה לרכות שהוא יודע להעניק, עוד רכות שאוכל לנזול לתוכה כשאני יוצאת מדעתי ואינני יודעת לבקש, אז אני בועטת. בזמן אחר אחרי מלחמה אחרת החלטתי שההיררכיה ברורה לי, הוא מעליי וזה הסטט אוף מיינד, החלטתי שאני חיה מתחתיו ולצידו, כשהוא מאפשר, של האיש שאני אוהבת, ההחלטה הזאת עולה לי בנפשות, זה לא הדיפולט שלי להיות כנועה, אני נשרפת כל פעם מחדש.
אני מודה בפניו שאני מאכזבת, שאני לא מצליחה לבטל את עצמי כפי שנקבע, כפי שראוי לנו לחיות, משפילה מבט ולוקחת אחריות. הוא מלטף ברוך ומונה בפניי את אינספור הפעמים, המקרים ודרך חיים של ביטול עצמי שלי בפניו ומוסיף: את השפוטה הכי טובה שהכרתי, שיכולתי לבקש, אני מאזינה בקשב רב אבל מרגישה כמו מתחזה.
בחישוב גס יוצא שאני צריכה לקבל 150 הצלפות שאותן הוא הבטיח לפזר במספר ימים, שוב הלהבות שלי שרפו, שוב רשפתי והשתוללתי והפעם הוא החליט להשמיד את ההתנגדות בדרך שהוא חושב שהיא הכי נכונה. אמרתי לו שאני לא רוצה לקבל מכות אבל תמיד כשאני פוגשת את חור התחת שלו המוח שלי מתערפל, אני זוכרת שכתבתי לו מפורשות ״אני לא רוצה לקבל מכות״ ושם, בחור התחת, כשהלשון שלי ליקקה נמרצות ונדחפה עמוק, כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה שיעשה בי כרצונו.