אני מוצאת נקודה להתמקד בה, היא שומרת אותי אסופה, כמעט. כשאנחנו פסע ממחלף וולפסון אני מרגישה את הראש שלי עף, לא משהו דרמטי אבל מאוד מעליב. הכאפה הייתה מדויקת אבל האצבע שלו נגעה לי בעין, מה שאיפשר לי להתמקד בכאב בה (טוב שלא צווחתי איה העין העין) ולשכוח לרגע את העלבון שנצרב לי בתודעה.
הוא המשיך לדבר, מטיח בי אמת והברז נפתח, ים של דמעות בשתי עיניי, ליבי זועק אבא שמור עליי.
כשנכנסנו לחדר הוא שאל אם אני מקבלת את הסמכות שלו או שאני רוצה ללכת, ביקשתי לא לקבל מכות, הוא שאל שוב והחלטתי ללכת. ביקשתי חיבוק אחרון לפני שאני הולכת וכששקעתי לתוך החזה שלו בהתיפחות, הוא שאל אם אני לא מבינה שאין לי לאן ללכת. ״אני שונאת איך שאתה שולט עליי״, ניגבתי עליו את הנזלת והוא משך לי בשערות, מכוון את ראשי אליו, ״תפתחי את הפה״ וירק לתוכי. ״את מקבלת את הסמכות שלי, נכון?״ עניתי שכן חלושות.
זאת לא פעם ראשונה שאני בצומת הזאת ומפעם לפעם זה יותר עמוק, יותר בולע, יותר אמיתי ויותר קשה. זאת המציאות של החיים שלי, אני חושבת בבעתה ובדפיקות לב נמרצות.
