נצח זה הרבה זמן, הרבה כזה שאני לא יכולה לתפוש, הרבה כמו מיליארד, מה עושים עם מיליארד כסף ואיך לא מבזבזים הכל במקום אחד? או שאולי איך כן, מבזבזים.
השיחות על הנצח, שלו ושלי, או איך שאנחנו קוראים לו ״הנצח שלנו״, הוא מושג שאני לא יכולה לחשוב עליו, זה כמו צונאמי ששוטף לי את כל התאים ומעיף לי את המוח לבין הכוכבים, לכן אני לוקחת את הנצח, שלנו, כיום ביומו, כל יום הוא הנצח שלנו ויש ימים שבאמת מרגישים כמו נצח, כי איך אפשר להרגיש רמת קירבה כזאת אם לא עבר נצח בינינו?
בזמן שהנצח מתרחש אני מתעכבת על היותי ולמרות שיש לי נצח להיבנות ולהיות כל מה שהוא רוצה, אני רוצה כאן ועכשיו. אני לא מרפה באובססיביות לא חיננית בכלל בשאלת החקיינות, האם אני אמיתית? אני שואלת אותו, לא בפעם הראשונה.
עברו כמה נצחים והרבה מים בנהר מאז השיחה שאמרתי לו שהכל משחק לדעתי, בהכל התכוונתי שהחיים הם משחק, אנחנו השחקנים והכל דינאמי ומשתנה. עניתי בשצף קצף, מורגלת לפרוש את משנתי כאילו היו מים חיים ואז קרה דבר.
השיחה תפסה תפנית שלא צפיתי. ״את חושבת שמה שקורה פה זה משחק?״ הצורה והטון שבה הוא אמר את הדברים גרמו לי לרצות להיקבר עמוק באדמה, לא רציתי להיות נוכחת לידו והרגשתי רעד עובר לי בגוף. כששאל אם אני רוצה ללכת, עניתי שכן, הוא תפס אותי וכופף אותי למיטה, סתם לי את הפה והאף מאחור ונתן לי שתי נשיכות בעורף ובגב, עוצמת הנשיכות הייתה בלתי נסבלת והתחלתי להשתולל גם כי לא נשאר לי אוויר מהחניקה, הצלחתי להשתחרר ממנו וצווחתי ״אתה דפוק???״ ״אל תצעקי״ הוא אמר, ״כמעט נחנקתי, יא דפוק״ המשכתי לצווח בהיסטריה. הוא תפס אותי מהיד והעיף אותי למיטה, התחלתי לצעוק, לבקש, הוא עלה עליי והכה בי באגרופים על הזרוע השמאלית. שקט. לרגע או שניים או נצח, חשבתי שמתתי, מוחית, עוצמת הכאב הייתה כל כך חזקה שחשבתי שנשברה לי היד, רעדתי בכל הגוף והדמעות זלגו, בשקט. הוא כבר ירד ממני ואני נותרתי על המיטה יושבת בחצי שכיבה בהלם. ניסיתי להתרומם ולא הצלחתי להזיז את היד. כל הפחדים שלי בעולם התממשו. כל אי ההסכמות וחוסר הרצון במכות, באלימות, הופרו בסערה אחת. הצלחתי להתיישב במיטה, ידעתי שאני נראית כמו פיצה שדרכו עליה. ככה גם הרגשתי. לקח לי זמן להתאושש עד שהצלחתי לעמוד וביקשתי ללכת. הוא עמד מולי והסתכל עליי בעיניים רושפות, הבנתי שאין מצב שאני יכולה לצאת מהחדר, נזלתי למיטה אוחזת בדרך בשמיכה ומכסה את עצמי מהעולם. היד פעמה, לא יכולתי להזיז אותה ולא הפסקתי לבכות. דקות ארוכות הייתי מתחת לשמיכה ששימשה לי מקום מפלט מכל מה שהתרחש עליי. רציתי נחמה, הייתי זקוקה למגע חם שיושיע אותי מהתהום אליה צנחתי. הרגשתי כשהוא עלה למיטה, נוגע מעל השמיכה ומלטף, קיללתי את עצמי שאני ככ זקוקה לידיים שלו שירגיעו את הגוף השורף, הרועד מפחד. ההרגשה שהמחולל של הכאב הוא גם התרופה הגבירה את הבכי לרמות היסטריה. הוא הכניס את היד מתחת לשמיכה, מלטף ומרגיע את הגוף. הוא משך אותי לא חזק מהשיער, מתווה את הדרך לחור התחת שלו, לא רציתי אבל הגוף נמשך מעצמו, כשהגעתי לשם הלשון יצאה והתחילה לעשות את מה שהיא יודעת אבל הגוף ככ כאב, היה ככ כבד שהייתי מוכרחה לשכב. הוא השכיב אותי ועלה עליי, חודר לתוך שלולית שנהייתה מהכוס, מספר לי כמה אני רכה ונעימה וכמה טוב לו בתוכי, שאני כמו בובה שהוא מזיין ושרק במכות אני מבינה את המובן מאליו. ״זה לא משחק, נכון?״ הוא שאל, מלמלתי. הוא אמר שאני הדבר הכי כנוע שהוא הכיר ושאני אלמד בסוף לדבר אליו, ״את יודעת שלא צועקים פה״. לא הפסקתי לבכות. אחרי שגמר בתוכי הוא נשכב לידי, מלטף את כל הגוף בעדינות ולוחש מילים, ״את ככ רטובה״, ״את תגמרי על המכות האלה, את יודעת?״ הוא אונן לי עד שגמרתי חזק.
שנאתי את עצמי אחרי שגמרתי, משהו נשבר בי אבל משהו אחר נבנה.
כאמור, מאז עבר נצח ולפעמים הוא מזכיר לי את מה שקרה שם, את איך שהייתי אחרי, כמה רכה ורגועה אני אחרי שהוא מנער אותי במכות. אני עדיין מסרבת להבין, להאמין או להתחבר אבל יש לי נצח ללמוד איך לא לחטוף.
