קו דק מאוד מבדיל בין טרימיסו מושלם לבין משהו אכיל אבל נתון לשיפור. כמות ואיכות הקפה, הקצפת הקצפת בדיוק במידה הנכונה וגם מספר השניות שטובלים את הבישקוטים לתוך הנוזל השחור יכולים לגזור גורלות של הקינוח המושחת, לכן, כשאני מכינה אני מאוד מרוכזת. כמו כל דבר שאני יוצרת, אם זה לא מושלם אני בסרטים אובססיביים והלקאה עצמית.
באחד מסופי השבוע החורפיים בשנה שעברה הכנתי את העוגה ואכלנו אותה לאורך הסופ״ש. ביום שבת ניגשתי למקרר מספר פעמים ליישר את העוגה ובאחת מהן אמרתי לו שהעוגה נראית קצת מוזר, מה שלא מנע ממני עוד יישור. ״מה זה עובש?״ אמרתי בצחוק על כתם שיצר הקרם, ״את אוכלת עוגה מקולקלת?״, הוא שאל, ״היא לא מקולקלת, נראית קצת מוזר״, עניתי בלעיסות ובליעות נמרצות. ״תוציאי את הכלי עם העוגה ובואי תשבי פה על הרצפה״, הוא סימן לשבת על השטיח בסמוך לשולחן הקפה בסלון. ״תסיימי את העוגה״. הבטתי בו, לא מבינה מה הוא רוצה מחיי. מסבירה שהרגע יישרתי אותה ולא בא לי עוד ומפחדת שלא תכאב לי הבטן. בתוך הכלי עמדה פחות מחצי עוגה אבל זה כלי גדול. הוא הביט משועשע, ״את מסיימת אותה״.
התחלתי לחפור בעוגה ולדחוף לפה, עצבנית וממורמרות, עם גלי קיא שמשתדלת לשלוט בהם.
״אפשר להפסיק?״,
״לא״, הוא צחק.
״אבל די הבנתי, באמת הבנתי״,
״מה הבנת?״
״שאני סתם חזירה, הבנתי״.
אתמול בזמן שהוא אונן לי הוא הזכיר לי את המקרה הזה ושלח לי שוב את הסרטון שמתעד את האירוע מעורר החלחלה. ״אני רוצה שתכתבי איזה חזירה את״ הוא אמר.
מוקדם יותר, לפני שהוא יצא, עוד הייתי במיטה, הוא נשען לתת לי נשיקה, נשק, התרומם מעט ודפק לי יריקה ללחי. הוא ליטף איפה שהיה יבש בזמן שהרוק זולג לי לסנטר ולחזה.