זה לא פשוט לי. עדיין לומדת ומסתמן שזאת למידה למרחקים ארוכים. הכתיבה פה אמורה לשמש עיבוד ופורקן, לפעמים זה מרגיש ככ חשוף, לפעמים מטופש ולפעמים כאילו זאת לא אני שכותבת. מצליחה לשמור על חוסן מפני התגובות, בעיקר כשיש לי את הגב שלו אבל לא פעם מרגישה שמטרת הכתיבה מתפספסת.
בשורה תחתונה אני מנסה לפרק קונפליקטים ולפתור אותם, או לפחות למזער פערים.
המקום הזה יכול להוציא את הרוח מהמפרשים. בבלוג אחר שהיה לי פה, ידעתי ויכולתי לשמור על ריחוק מהכתוב, בעיקר כי כתבתי על העבר, יכולתי לכתוב במעומם ולא היה צורך להגיע לשום אמת פנימית, זה היה בלוג שכולו הוקדש להתגבר על לב שבור. כעת, בפאזה אחרת בחיים וסיפור אהבה שנרקם בצורה העדינה ביותר וגם האגרסיבית ביותר, אני מנסה למצוא את המילים על מנת לעבד את החוויות בזמן אמת. האהבה שלנו צעירה והקשר שלנו נבנה בווליום גבוה, החוקים והכללים מתגבשים ככל שהזמן עובר אבל לא תמיד אני מבינה איך הגעתי עד הלום. לא פעם הכתיבה פה משאירה אותי ריקה.
סיפרתי לו שאני לא אוהבת את הבלוג הזה ושאני לא רוצה לכתוב פה יותר, הוא אמר את המובן מאליו, שאני אעשה מה שהוא יגיד לי וזה נכון אבל בעצם ניסיתי לומר שאני לא מרוצה מהתוצאה. השתנתי ואני עדיין משתנה, אני מנסה להבין מה הכי נכון לי ואיך אני מביאה את זה לידי ביטוי ולחשיפה מלאה מולו. הוא שאל מול מי הייתי רוצה לצאת מהארון בנוגע לצד שלי ביחסי שליטה, למי הייתי רוצה לספר שאני נשלטת, אמרתי לו שלאף אחד. עד לפני מספר חודשים בכלל היה לי קשה לכתוב שאני נשלטת, לכן אני מרגישה מתחזה.
קל לי לברוח בכתיבה למקומות המיניים, הקלים, בעוד שהעניין הוא בהשלמה ובקבלה את המקום שלי מתחתיו.
הוא גרם לי לזנוח את היותי מזוכיסטית ריגשית ולהתמסר לנסיון להיות מזוכיסטית פיזית כדי להתאים את עצמי אליו עד כמה שניתן. המסע רק בחיתוליו.
