נכנסתי למיטה לא שקטה, הרגשת ריקנות התפשטה בי, הרגשה שרק הוא יודע למלא. מעולם לא חשבתי שאהיה עם מישהו שיוכל למלא בי את האוויר כשאני כבר עם הלשון בחןץ. הצורה שבה הוא מחזיר אותי להווה, למעגל שלנו, למציאות שלנו, מעוררת בי בטחון ועוד לבנה נבנית בקיר האמונה שלי בו.
במיטה, רציתי לדבר על זה ולא ידעתי איך להתחיל. רציתי להישמע רהוטה ומובנת, פעם הצורך הזה שיבינו אותי יכל ליצור פיצוצים וריבים, זה נבע מחוסר בטחון שאולי אני לא מצליחה להעביר את המסר, אולי הצד השני לא מוכן לקבל או לא מתעניין בכלל במה שיש לי לומר, גם איתו קרו פיצוצים סביב חוסר הבטחון הזה שלי אבל כעת זה אחרת, הוא מבין ויודע והוא שומר ועוזר.
אז פשוט התחלתי לדבר, מקווה שהשיח ישחרר בי משהו וימלא את החלל הריק. שאלתי אותו האם אני מאיצה תהליכים בכתיבה שלי, שאולי המציאות היא לא כזאת כמו שאני חושבת וכותבת. הוא חשב שנייה אחת ואמר שכבר שנה הוא לא משחרר לי את הרצועה, שמעולם לא הכיר מישהי שיכולה להתמודד עם רצועה ככ קצרה, הוא מנה חלק מהדברים שקורים בינינו ״רק לאחרונה הפסקת לדווח כל שעתיים אחרי שנה שלמה, את לא פועלת לעולם בלי ידיעה ואישור, אין לך כמעט פרטיות, עושה צרכים ומתקלחת בדלת פתוחה, חטפת כמויות של מכות שלא דמיינת שתקבלי, החגורה עבדה עלייך טוב מאוד״, (הוא המשיך עוד אבל מספיק לכאן) הקשבתי בקשב רב, שותה בצימאון את המילים שלו שמזכירות לי מה היה ומי אני, נראה שאני לנצח אצטרך אותן או לפחות לתקופה הקרובה.
כשרק הכרנו הוא אמר שהוא משקיע שנה שנתיים והוא יודע שהוא יקבל ממני את כל מה שהוא רוצה, הכל כולל הכל. אני הייתי סקפטית אבל המציאות היא כזאת.
הרגשתי את הבור בתוכי מתמלא, המילים שלו והמגע שלו עטפו אותי והייתי ככ מוגנת ושלווה.
״את שואבת מלא אנרגיה אבל בתמורה את נותנת את עצמך״.