עד לפני חודש לא יכולתי להתנתק מהחדשות, ניזונה מהן כאילו היו אינפוזיה שמתדלקת את החרדות שלי. בחודש האחרון אני משחקת בחזרה לחיים ומנסה ליצור יש מאין, מנסה.
התנודות במצב רוח נעות בין עמלה כמו נמלה לבין מכורבלת מתחת לשמיכה. באופן מפתיע היצירתיות לא נעלמה אבל משהו מושך אותה ממני, אולי זאת אשמה.
חודשיים התבוססתי במחשבה שזאת יכלה להיות אני בנקל, פתיחת דלת שונה, ליטרלי, הייתה משגרת אותי למציאות אחרת. דלתות מסתובבות זאת מחשבה שעלולה להוציא מהדעת ואני זקוקה לדעתי יציבה.
קיבלתי החלטות מקרקעות אחרי השבת ההיא, מקרקעות במובן הכי טוב ומרגיע שאפשר לקבל. אני מנסה שלא להתעמק במה שהיה שם בחדר, כמעט ולא חושבת על זה אבל כשהוא יצא מהבית בבוקר ונותרתי לבד, המחשבות החלו עולות בגלים ואני מנסה לצוף עליהן רגועה.
אולי זה קשור לחזרה לשגרה המזויפת, שגרה שבה יש מסיבות וריקודים ומכות עם חגורה וסקס 24/7 ללא הפסקה, תכנון על צריבה וקעקוע, שגרה של טיולים בשוק הפשפשים ופליאה מעוד עלה שצמח בגינה הפורחת, החיים דוהרים אותנו מכל צורך להתבוסס בתוך החרדה המצמיתה, מה היה קורה אם?
אני בודקת את עצמי, האם אני שבורה? עוברת מהקודקוד, דרך כל האיברים, עד הבוהן, אני מרגישה שלמה, אולי זה קשור לרצף הגמירות שקיבלתי בסופ״ש, אוקסיטוצין עושה טוב אבל זה רק פלסטר, אני מרגישה.
יותר מידי דברים להתעסק בהם, התנעת הקריירה שלי, מחשבות על החיים ועל המוות ואיך להיות לו השפוטה הכי טובה ואני מרגישה שאני מתפזרת או לפחות לא ממוקדת מטרה. וכן, אני מרגישה גם אשמה. אשמה שניצלתי, אשמה שרק הייתי נצורה ולא קרה לי שום דבר נורא גופנית.
הייתי בניתוק שם, יומיים של ניתוק מהסיטואציה כדי לא להתחרפן. באחת מהפעמים שהיינו אצל ההורים שלי הוא סיפר להם שהסביר לי היכן להסתתר במקרה שהם נכנסים אלינו הביתה, לא זכרתי את זה אבל התמונה שלו יושב עם סכין על ספה במבואה לא יוצאת לי מהראש, ״זה לא יעזור״ אמרתי לו, הוא אמר שהוא לא ימות בלי להילחם ולהגן עליי ככל יכולתו.
אני זוכרת שהוא זיין אותי, בתוך הכאוס בראש, בלב ובנשמה, הוא זיין אותי שם בממד, זה היה ככ מציאותי וכ״כ ממצה את עניין השימוש שזה השאיר אותי בהלם, לא המעשה אלא איך מילים הופכות למציאות.
אני צופה בחדשות במשורה, הוא גם לא מסכים לי וההתמכרות כבר בשלבי שליטה. אני חושבת על כל מי שקבור וקבורה בגיהנום עלי אדמות ואני מנערת מעליי את המחשבה, אני לא יודעת לחשוב בלי להזדהות בצורה מלאה, ככל שאני מזדהה ככה אני נשאבת למטה, למקום שאין ממנו חזרה.