הוספתי חלפיניו, אולי זה יפתח לי את הסינוסים, או יגרום לי להרגיש בזיק של טעם. הבצל כבר חרוך כמו שאני אוהבת, ערבוב אחרון וזמן הביצה המקושקשת היטב הגיע, נשפכת לתוך המחבת.
התוצאה הייתה מרשימה ככ שלקחתי עוד כמה רגעים להביט לפני שדחפתי את החביתה של הביוקר לתוך פיתה עליה חרדל איכותי שפותח סתימות של חורף, עלי חסה שנותנים את הקראנץ, עגבניות מיובשות ומלפפונים בחומץ משהו אמריקאי מהונדס כזה, הפיתה רגע אחרי שיצאה מהטוסטר, קשה בדיוק ברמה שאני אוהבת. יצירת אומנות לעת ערב.
המראה של החביתה המהוקצעת נשאר איתי עוד, חקוקה לי היטב עם כל ביס וביס, הרגשה חזקה של בית.
הלילה כמו אתמול, לא נישן ביחד וחשבתי כמה הייתי רוצה שיטעם מהדבר הטעים והפשוט הזה, פשוט כמו שאנחנו אוהבים.
כבר יומיים שאני מסתובבת כאילו חסר לי איבר, הוא אמר לי שזה יקרה, ״כשאת לא איתי אני רוצה שתרגישי שחסר לך איבר״, אולי זה קרה מהר מידי אבל איזו הרגשה של חוסר כשהאיבר הכי חשוב בגוף שלי שלו לא עליי.
היום של אתמול היה קשה מנשוא, רק בערב הצלחתי לבוא לידי פורקן ככל שהמשכתי לכתוב לו, הודעה אחר הודעה שמסבירה לו לפרטי פרטים כמה אני אוהבת אותו, זקוקה לו, לא יכולה בלעדיו, שלו עד העצם, הכל שלו, רק שלו, עבר, עתיד, הווה, חלומות, הרגשות, תחושות ומאווים, הכל שלו. ״אני אוהבת אותך, אתה שומע?״, התחלתי בהודעה הזאת שהקיאה ממני את הלב ואת הנשמה. הוא נתן לי לאהוב בהודעות והבטיח לי שהוא אוהב אותי לא פחות.
הבכי יצא לי מהמקום הכי עמוק בתוכי, מקום שחשבתי וקיוויתי שלא יצאו ממנו עוד תחושות, כי זה במקום הזה שבו שורף מרוב אהבה ונזקקות.
נשבעתי לו אמונים אתמול, בהודעות, בוכה ומתייפחת אהבתי אותו כל כך, גם היום, גם שלשום. ״את מוצפת היום?״, הוא שאל מספר פעמים היום. מוצפת באהבה וצורך וזקוקה לידיים הטובות שיודעות לגרום לי להרגיש בבית.
״זה מה שהרעב מוציא ממך״ הוא אמר, השבתי שזה לא קשור לרעב מיני, ״הרעב אף פעם לא מיני״ הוא אמר ואני הבנתי.
