אני נקודה קטנה ומצומצמת, חור שחור שנבלע שוב ושוב בתוך עצמו. אני הולכת ומצטמצמת אבל יש עוד לאן לקטון.
אפס יכולת לקבל ביקורת עושה לי בלאגן בראש, הוא מסרטט לי קו מאוד ברור שאליו אני מוכרחה לחזור כשמתקיים הבלאגן, אצלי, בראש.
כשאני טועה אני מרגישה לא שווה, לא ראויה ועושה לזה היפוך. אני שוכחת את כל ההסכמים והשיחות ומתעללת בעצמי בראש. קשה לי להתמודד עם חוסר הצלחות ועם הטעויות של עצמי, שנים רבות מחיי נמנעתי כי פחדתי שלא אצליח, בכל תחום וכעת אין לאן לברוח, יש מרכז שמסורטט בקו שאותו הוא מצייר במילים או פיזית במעשים, במרכז הזה כשאני טועה אני משלמת, הוא רחום וחנון ושקול ולפעמים הוא סופג את המעידות שלי אבל לפעמים הוא לא.
מרגישה הקלה שאני כבר מזהה את המקומות האלה לפני שאני שורפת שדות של קירבה ואמון ומתרגלת את המוח לחשוב נכון.
תוהה אם ביטול עצמי מוחלט אפשרי. אני מרגישה שהשתפרתי אבל אז פתאום בורחת לי מילה או מתקיימת בתוכי מחשבה שמאכזבת אותי נורא. אנחנו רוצים אותי שטיח מרצה ומהנהן בחיוב לכל גחמה אבל אני מתקשה.
לאחרונה אני עובדת על עצמי חזק בלסתום, פשוט לבלום את הלוע, לבלוע את המילים ולהחזיר אותם לראש בתקווה שיתמוססו שם. זה מצליח לי לפעמים.
אני שמה לב שמה שקשור לאי צדק, בעיניי, מעורר בי התנגדות חזקה מאוד. הדיפולט אמור להיות קודם כל לסתום ולהגיד אמן ואח״כ לשאול שאלות, לבקש בקשות, לרוב או לפחות בחצי מהזמן זה מצליח לי אבל אם מרגישה שנגרם לי אי צדק הנפש והתודעה משתוללים נורא ומשפיעים לי על החשיבה ועל המעשים ועל המילים שאני פולטת.
התרגול הבא הוא איך להיות מבוטלת, חור שחור, נקודה מצומצמת ביקום, גם כשאני מרגישה שנעשה לי אי צדק. מה שנקרא, תמצצי ואח״כ נדבר.
סתם. אף אחד לא קורא לזה ככה אבל אולי כדאי שכן יתחילו.
הנה עוד ניסיון להקליל את האווירה במשפט מטומטם במקום לעשות תרגילים עם הלשון לקראת ליקוק תחת עמוק וארוך.
