כשהוא אומר לי לנשק לו את הנעליים בפרהסיה, לוקח לי רגע או שניים או נצח עד שאני זולגת לרצפה.
הנשיכות שלו.
היריקות שלו.
מכות.
כמויות סקס בלתי אפשריות, באמת. חשבתי שאני נימפומנית- טעיתי.
לבקש לאכול במשך כל היום.
שירותים עם דלת פתוחה תמיד.
דיווחים כל שעה כשאנחנו לא ביחד.
המעברים, בין אישה בזוגיות רגילה, לשפוטה נרצעת.
חוסר צדק במערכת יחסים.
חוסר שוויון.
להבין שזה שאני חכמה ושווה לא רלוונטי במערכת יחסים שלנו.
רגעים קיצוניים של פחד.
כשימים רבים ברצף החבר הכי טוב שלי בעולם הוא השולט שלי בלבד.
אי ידיעה של מה שהוא מתכנן לי.
חודשים בלי לגמור.
לומר ״אבא״, כשהוא שואל ״מי אני״, כשאני זועמת עליו.
ההבנה שהוא באמת יכול איתי כל מה שהוא רוצה הופכת למציאות ומעשים.
איפה קל לי?
כשאני משחררת את המוח ומבינה שזה הייעוד שלי. במיוחד לאחר שהוא מאונן לי עם הזרע שלו ומספר לי על כל מה שעומד להיות.
כשאנחנו ברחוב והוא מושך אותי אליו עם השיער ודופק לי נשיקה או סתם מושך לכיוון הרצפה.
לשמוע אותו אומר שאני ילדה טובה.
בין הזרועות שלו, בזמן שמרדים אותי בליטופים.
כשהוא רך אליי במילים ובמעשים, אני רוצה לשרת אותו לנצח.
כשאני נשברת, אחרי זה הכל קל.
