אולי היא כועסת שאני חווה את העולם בלעדיה, מהפעם הראשונה שחוויתי את העולם בלעדיה עברו מעל 20 שנה וכל פעם הפער נפער עוד קצת, מתהדק בקצוות. שנים שניסיתי לברוח ממנה ללא הצלחה וכשכבר הגיעה העדנה שבלהתבגר, התגובות שלה לא עונות על הצרכים שלי.
אני בים, השמש מלטפת לי את הפנים והמים דוקרים מרוב שהם קפואים, אני מספרת לה בעדות ראשונה מבעד לעננת הערק שאופפת אותי. אני מרגישה שהיא שמחה עבורי אבל היא לא מרוצה, האם קיים דבר כזה? לשמוח עבור אבל לא להיות מרוצה? אולי אם היא הייתה נמצאת איתי היא הייתה חשה את המים הקפואים זולגים על גופה המתבגר, לפעמים אני חוששת שהיא לא יודעת לדמיין.
בא לי שתשמח ללא פחד, שתשמח עבורי אבל תשמח גם עבור עצמה. ממנה ירשתי את השמחה בערבון מוגבל, כי תמיד משהו עלול להשתבש. פעם היא הייתה הורסת מסיבות עם אמירות כאלה, היא השתפרה באמירות אבל ניתן לחוש את המחשבות שלה כמו מכת״זית אימתנית שמכבה מסיבות.
כבר ויתרתי על לומר לה כמה השמחה שלה חשובה עבורי. זה נראה חסר משמעות, היא ילדה שכלואה בגוף של אישה אני מנסה לגייס אמפתיה, לא תמיד בהצלחה.
בסופו של דבר אנחנו נפרדות בברכות חמות לסופ״ש נהדר אבל אני מרגישה חסרה.
לפחות לא רבנו.