ראיתי אותם במטושטש, כאילו מתוך זכרון, רק הצחוק המתגלגל החזיר אותי ושמעתי את הקולות ברור. הוא הרים אותה וסובב ואז זרק בעדינות על המיטה, כל הנפה של הגוף הקטן לוותה בצעקה מתרגשת ומיד אחריה צחוק רועם. רק כשחזרתי הרגשתי שיורדות לי דמעות, מיד חייכתי, לא הייתי עצובה אבל הרגשתי חסרה.
גם אני רציתי להיות ילדה עם כנפיים, שיכולה לעוף ולהיזרק ותמיד יהיה מי שיתפוס אותה.
בזמן שהוא הרים אותה, פעם אחר פעם, נזכרתי בכל הפעמים המעטות שהרימו אותי, בגילים שכבר זוכרים, נזכרתי איך הייתי כבדה לנושאים אותי, תמיד בהרגשה שהנטל כבד מידי. גם כשגופי היה קטן מאוד נתנו לי להרגיש שהמשקל שלי רב, אולי העיפו אותי באוויר אבל דאגו לקצוץ לי את הכנפיים, כנפיים של ילדה קטנה עלולים להיות בעלי משקל רב לאנשים חסרי יכולת.
יכול להיות שהזכרון שלי כמעמסה על אחרים הוא לא מדויק אך המחסור באבא עושה אותך מאוד כבדה, כבדה בפני עצמך, מעמסה על העולם, נטל על כל מי שאי פעם הניף אותך באוויר. אולי הם חששו שאראה בהם אבא ולכן היו חייבים להוסיף איזו מילה כדי להבהיר שאת הכובד שלי הם לא יכולים לשאת.
כשראיתי אותו מניף אותה, פעם אחר פעם, ידעתי שהיא לעולם לא תרגיש שהיא כבדה עבור אף אחד, כי האדם הכי חשוב בחייה מוכיח לה שוב ושוב שהיא הדבר הכי קל בעולם. הוא נושא אותה על כתפיו וזורק אותה, מניף אותה שוב והיא בטוחה בזרועות המגנות שלו.
לפעמים, כשהוא מחבק אותי לפני שאני נרדמת ולוחש לי מילים של אהבה אני מרגישה קלה כמו נוצה, מוגנת וילדה. שלו.
יש לי את הגבר שהוא האבא הכי טוב שהבנות שלו יכלו לבקש לעצמן. וזה מרפא בי משהו.
