זה לא שככל שהאהבה גדלה והקשר מתדהק אני אוהבת לקבל מכות. אני לא.
אומר בכנות שיש בתוכי איזו תקווה הזויה ולא מבוססת שככל שנלך ונתחזק המכות כבר לא יהיו צורך. זאת מחשבה מגבילה, אני מבינה אבל לא משנה כמה פעמים החיים בעטו לי בפנים נשארה בי אופטימיות שלא מרפה, שלא מוכנה לרדת ממני, נדבקת כמו זפת ונשארת לעד.
הוא מדבר על המכות יותר ממה שהן קורות בפועל ואני בלופ מחשבות בלתי פוסקות וחרדה מפני מה שלא קורה, בזכרון צלול למה שקרה.
לפעמים להיות לידו זה אומר ממש להרגיש את הזרם האלים שלו, הוא יודע לנהל אותו מולי ואני כבר מבחינה ומזהה אבל לא מצליחה להתרגל, לא לגמרי.
בהתחלה אמרתי לו, לא פעם, שכדאי שימצא מישהי בעלת צרכים זהים, מישהי שיוכל להתפרק עליה במכות וזה יעשה לה טוב, כי אני לא מסוגלת לחטוף את מה שהוא צריך, ״את תאהבי לקבל מכות״, הוא ענה תמיד.
כל פעם שהוא מחטיף, הוא בודק את רמת הרטיבות ואני מתפללת שלא יהיה כלום, תמיד הוא יוצא עם אצבעות רטובות ואמירה מבודחת, ״הכוס הזה בוגד בך, הוא שלי״. אני מנסה להגן על הכוס ואומרת שמדובר בהפרשות או שזה לא ככ רטוב אבל אני מודה שהתוצאה מחרמנת לי את הצורה, הדרך לשם מפחידה וקשה. הוא מקפיד לצלם את הסימנים בהם אני צופה מוקסמת אבל קשה לי להבין שהגוף החבול הוא שלי.
הבוקר הוא התעורר בסוואנה, הרגשתי את הזרמים בכל הגוף שלו, לא עזרו הצחוקים וכמה שניסיתי להקליל, רק כאב ראש טורדני איתו התעוררתי הקל במעט על הסיטואציה כי הוא חס עליי, בערך. הוא היה נחוש לנגוס בי, יכולתי להרגיש את הבשר שמתנתק לי מהגוף לתוך פיו והתחננתי בבקשה שלא יעשה זאת, הדמעות על סף להתגלגל מתוכי. ״תורידי את התחתונים״, הוא אמר, למרות שאני עדיין במחזור ונדחף לתוכי. ״הוא דפק אותי חזק ואמר, ״את תאהבי לקבל מכות, נכון?״, כן, עניתי.