לפני 8 חודשים. 13 במרץ 2024 בשעה 11:56
במקרה התנגשתי בפוסט הזה.
קראתי בחצי חיוך שנבע ממבוכה. אהבה מוציאה ממני את העוקץ, כלומר אין לי צורך בציניות, בסרקזם או בקצב מהיר כדי להדגיש עד כמה ייחודי מה שקורה לי, לנו. הקצב נהיה איטי, מכשף, אינטימי, המחשבות נהיות עמוקות, מורכבות וכבדות משקל.
מנסה לחפש את הקול המגניב שלי, את הכתיבה הקולחת, השוצפת מבינה שכרגע אין לי בה צורך.
הוא באמת ברברי, אני חושבת ביני לבין עצמי.
איך התאהבתי בברברי מזרחי? אני שואלת אותו בקול והוא צוחק צחוק גדול שממיס לי את המוח.
אני מלאה בו ובמה שקורה לנו, בחיים המשותפים שלנו, בתוכניות לעתיד, בהפריה ובשינויים ההדדיים, עד שכל מה שבעבר יכל להרחיק נהיה חלק מנוף חיי.
כשאהיה פחות מלאה בחשיבות עצמית ומחשבות כבדות ומורכבות אולי אוכל לספר כיצד מלך הברברים אילף את היצורה מארץ רחוקה שאני.
עד אז אתעסק באהבה.
