בדרך עצרה אותי מישהי להתעדכנות קלילה, מיהרתי כי הוא חיכה לי באוטו, חייכתי ונפרדתי ממנה. מיד כשהמשכתי קיבלתי ממנו שיחה, הייתי כבר ממש קרובה, סה״כ 4 דקות הליכה מהיכן שיצאתי ועד אליו, כולל מעלית והכל, הקול מהדיבורית לא היה ברור ולא שמעתי מה אמר, ״אני דקה אצלך״, הוא ניתק.
כשנכנסתי לאוטו הוא כבר היה בשיחה, נכנסתי בשקט והוא התחיל בנסיעה. אחרי דקות ארוכות שכבר יצאנו מהעיר והוא סיים את השיחה הוא אמר ״איחרת ב 7 דקות״.
אני שונאת רוק. אפילו תינוקות מריירים מוציאים ממני רפלקס הקאה. זה לא נעים לי. המרקם הנוזלי, הריח וההשפלה (תלוי בזוית) גומרים אותי. אני ממש מרגישה שהגוף שלי נמס מתסיסה כל פעם שרוק שהוא לא שלי נוגע בי. גם הרוק שלי מגעיל אותי כשהוא לא בתוך הפה. אבל עליי לשאת אותו בתוכי, אין ברירה.
לכן, אין זה מפתיע שכשכבר היינו קרובים לעד הלום והוא הוציא את המסטיק שלו ודחף אותו לפי מיד מחיתי. חשבתי שזה קטע רגעי, שהוא רק מניח לי בפה ויסכים לי להוציא. ״את לא מוציאה את זה עד אשקלון״, הייתי על סף בכי. התחלתי לעשות נשימות. חשבתי שהוא התחיל הכי גבוה אבל כשאמר לחבר את המסטיק שלו עם שלי יצאו לי קולות לא רצוניים מהפה. לעסתי נמרצות מנסה לחשוב על כל דבר שלא קשור לפה שלי. ״תעשי בלון״, הוא אמר, התחננתי שלא, בבקשה לא, אני לא מסוגלת, איכססססס בבקשה בבקשה, ״תעשי בלון״, נשימות נשימות, כולה מסטיק, כעת הוא תפס שטח גדול בפה שלי וכל עוד רק לעסתי הצלחתי לא לגעת בו עם הלשון או כך שכנעתי את עצמי אבל אי אפשר לעשות בלון בלי למתוח את כל שטח הגומי הזה!!!! הייתי קרובה לבכי ממש והרגשתי שזה לא מתאים לסיטואציה כי מה אני סתומה??? מדובר בפאקינג מסטיק עם הרוק שלו, לפני כמה שעות שתיתי זרע בכמויות ואכלתי תחת וליקקתי רגליים וליקקתי לו את הפנים, את סתומה ברמות אה? מטומטמת! ניסיתי לעודד את עצמי אך לא בהצלחה.
עשיתי בלון. גלים של צמרמורת של גועל ליוו את המהלך והרגשתי כישלון.
המשכתי ללעוס, לעסתי בהפגנתיות להראות שלפחות את זה אני עושה טוב, ״פרה מעלה גרה״. בבקשה אפשר להוציא את המסטיק, התחננתי.
״נכון שלא תאחרי יותר?״
