המזרקה שמחוץ לחלוני מושכת את תשומת ליבי מאוד. ימים רבים שאני רוצה לצייר אותה, מביטה בה מכל זווית אפשרית אבל לא עד הסוף, זה האופי המחורבן שלי שחייב להשאיר קצוות פתוחים לטעויות, יש בי משהו שפשוט חייב לטעות כל הזמן. גם לתהות.
היד רועדת כשאני מציירת קווים דקים, המכחול זז בצורה לא רצונית והקווים עבים יותר ממה שרציתי, הרגשה של כשלון מתפשטת בי ואני על הקצה, פשוט לעזוב את זה ולשקוע במקום אחר. אני לא מוותרת, ממשיכה עוד, יודעת שתכף יגיע השלב הכיפי, שבו אשתמש במכחול העבה ששם הטעויות פחות מורגשות. אחרי כך וכך זמן זה קורה. שקט על פני תהום. המוח לא חושב על כלום וכל מה שקיים בעולם זאת היד שלי, המכחול והקנבס. כשאני מתעוררת מהתנומה הערה שלי אני מרגישה את האושר של הניתוק והחזרה. כמו כשאני רצה.
מעטים הדברים שגורמים לריכוז הרך הזה. זה כמו לשוט על ענן רך, המוח, שהוא האיבר הכי כבד בגוף שלי, נהיה קל כנוצה ואין מחשבות ואין דילמות ואין כלום, רק שקט.
אני כבר על סף התחננות, אני צריכה את החבל הקצר, הכי קצר שיש, אמרתי לו במפורש וגם ברמזים, עבים וגם במפורש שוב. אני צריכה להיות מנוהלת עד שהמוח שלי לא חושב על כלום. אמנם אני מתחננת לזה אבל מקווה שהוא יקח עוד קצת זמן עד שהוא יסכים. איזה קשה להיות איתי, בלתי נסבל, רוצה ולא רוצה ממש במקביל.
נזכרת בחודשיים ההם לפני המלחמה, הכל היה ככ ברור, מדויק, בלי סטיות. אני זקוקה לזה.
אמש, בין מוו למווווו התחננתי שיחנוק אותי עם הרצועה עד שלא אוכל לנשום עוד, עד שלא אהיה.