מקום תחת השמש

פעם חשבתי שבגלל שאני הצד הכנוע עליי להיות פאסיבית, רק לקבל ולספוג, המחשבה הזאת השפיעה לי גם על המוח שנהיה מנוון. מרוב שרציתי להתאים ניסיתי להיות בדיוק כמו מי שמולי. הגיוני שאם אני כנועה מי שמולי הוא דומיננטי, שולט, קיסר ווטאבר ובמקום שתצא ממני השפחה הכנועה והמרוסנת יצאו ממני וויבים של שולטת, או שולטת מלמטה אם תרצו, או תואר שבא לתאר אישה חסרת עמוד שדרה.
כשהגעתי אליו, עדיין מתנהגת לפי נרטיבים ישנים ומגבילים, על ההתחלה (ברמת ההודעות הראשונות) סיפרתי לו את החולשות שלי, את כולן, לא הסתרתי כלום וממש ניסיתי להבריח אותו. לא רציתי לחזור על טעויות עבר ובעיקר לא רציתי להיפגע. איתו למדתי על בשרי את מה שידעתי מאז ומעולם, אנשים שונים מוציאים מאיתנו דברים שונים.
הוא תמיד אמר לי שהכניעה שלי תגיע מבפנים, שמולו אין לי שום צורה אחרת של קיום, אנחנו בני זוג, חברים, משפחה אבל גם שולט ונשלטת וכמו שהוא גבר ואני אישה וזה לא משהו שהולך להשתנות כך גם הדינמיקה הזאת תמיד תישאר בינינו. בעבר כשהייתי שומעת את המילה "שולט" כבר הייתי מגלגלת עיניים ומכבה את יכולת ההקשבה, ממשיכה הלאה במחשבות, התארים האלה נראו לי מאולצים ולא משקפים דבר, אחרי אינספור נשיכות והרבה שתן שעלה לי לראש, דרך האף, אחרי שהוא השתין לתוכו (בלי כוונה!), הוצמד לי התואר ליד הניק ואין לי לאן לברוח. אני נשלטת, שלו.
העניין הוא שאני כבר בכלל לא רוצה לברוח מזה, זה מאוד מקל לי על החיים כשאני יודעת מי אני מולו. הוא שאל אם אני רוצה להוריד את ה'נשלטת' מליד השם, נראה לי שטרם הבשילה העת. עבורו התארים לא משמעותיים, זאת דרך חיים, אני כן צריכה את זה, במיוחד כשההתנגדות שלי מתעוררת.
אז איך אישה שהיא לא נשלטת (בעיני עצמה) ולא מזוכיסטית (לפי ההגדרה) מוצאת את עצמה ביחסי שליטה? זה בעצם הסיפור של כל התקופה הזאת.
לפני כמעט עשור כשגיליתי את האתר הזה לראשונה, בגיל מאוחר יחסית, והתחלתי לקרוא פה את התכנים של מעבר לזיונים, סשנים ובלוגי מוזיקה, אני זוכרת שמה שהדביק לי את האף למסך הנייד והשאיר אותי ערה בלילות עם עיניים טרוטות היו הסיפורים שדיברו על התמסרות. הסיפורים שסופרו על מימד אחר של קשר, עוד מימד שמחזק את מה שקיים, מעבר לאהבה וזוגיות, עוד קירבה בלתי אמצעית לא רק לפרטנר אלא גם לעצמי. עולמי הזדעזע, ממש ככה, כל מה שהתפללתי אליו מאז שהייתי ילדה מונח לי ממש בלחיצת כפתור. השאר זה הסטוריה שגם כתבתי עליה פה לא מעט.
וכעת, בהווה, איתו, בבועה שיצרנו, אני נמצאת במקום הכי בוגר שהייתי בו אי פעם, המקום מסעיר אבל לא מהמקומות קלי הדעת וחסרי הבטחון, הוא מסעיר מהפוטנציאל הטמון בו, המתממש מידי יום.
אמש הוא השתין עליי אחרי תקופה ארוכה שלא, זה הגיע למצב שביקשתי את זה ממנו והוא לא נענה מיד, לקח את הזמן ונתן לי להתפתל סביב זה. אני נמצאת במקום שאני כבר לא מפחדת ממה שיכול לקרות לי איתו. אני מפקידה את חיי בידיו ונסחפת איתו לאן שהוא יקח אותנו.
אני מנסה לספק את הסדיסטיות שלו, אוכלת את עצמי כשאני לא מצליחה, שהצרכים שלו יותר ממה שאני יכולה לתת. בהתחלה אמרתי לו שאני יכולה לספוג הרבה בנפש, הוא אמר שהוא ימיר את כאב הנפש בכאב גופני, לא הבנתי את זה אז וגם כעת, לא חושבת שאי פעם אעדיף כאב גופני על נפשי אבל השתפרתי מאוד ביכולת ספיגת הכאב שלי, מתעבת אבל סופגת.
הוא עוד לא החליט איפה יהיה הקעקוע על הגוף, וגם את הסקיצה ששלחתי לו הוא טרם אישר אבל אני יודעת שלא משנה מה הוא יחליט זה יהיה נכון.