הוא תיאר את זה כך: אני כמו סכר, אסוף, אם יהיה פתח קטן כל המים יזרמו החוצה ויטביעו אותך.
״מי את חושבת שאת?״, הוא שאל אחרי שקרא את הפוסט, ״את חושבת שאת יכולה לעמוד בכאב נפשי?״, הטון היה מפחיד, בעיקר משום ההבטחה ששמעתי בו. כשאמרתי שזה מה שאני רגילה הוא גיחך, בכלל, הוא מזלזל ביכולות הספיגה שלי וחושב שאני לא יודעת מה אני מדברת. מודה שככל שאנחנו מדברים על זה חוסר בטחון אופף אותי ואני מרגישה שאני לא בקומה הנכונה.
כששאל מה זה כאב נפשי עבורי, אמרתי חוסר בטחון וחוסר יציבות, שלפתי את זה באינסטינקט ללא הסבר, הוא אמר שאלה לא דברים שמעידים על כאב נפשי, ״את ממש מטומטמת אה?״, התכווצתי לתוך המיטה וכבר הייתי ממש נבוכה מהשיחה הזאת, ניסיתי לגייס את כל יכולות הדיבור הרהוט שלי אבל ללא הצלחה. ״את חושבת שאם מישהו מתעלם ממך זה כאב נפשי, נכון?״, הוא נגע במקומות חשופים והרגשתי כמו ילדה מטומטמת שלא מבינה את החיים.
אני מנסה לנתח את זה בכלים הגיוניים על סמך הנתונים שיש לי. אני יודעת שקיים בי משהו שעוצר את הצדדים האכזריים שלו, כנראה הפן האבהי שהוא חש כלפיי, גורם לו לאחסן את הדברים שהוא מסוגל לעשות אבל לא עושה. אולי אני מנסה להוציא ממנו את הכי גרוע בשביל להוכיח שאני נשארת לא משנה מה ואולי אני עסוקה בניתוח יתר ומפעילה את המוח הזה יותר מידי.
הוא מספר לי סיפור בזמן שהוא מלטף לי את הדגדגן באיטיות, זה לא ממש סיפור, זה יותר מבט אל העתיד, הוא אומר שם דברים קשים, אחד מהם, שרק אותו אני מסוגלת לכתוב, הוא מראה לי איך אני מקלחת אותו אחרי שהוא חוזר ממישהי אחרת, בלב אני אומרת שזה לא כאב נפשי בכלל ולא לזה התכוונתי אבל ככל שהזמן נוקף מתבהרת לי התמונה ואני מבינה שהוא צודק, אני ילדה סתומה.
ועדיין, אני זוכרת (כבר במעורפל) כמה חיה הרגשתי כשהייתי הכי למטה אבל אז הייתי בעיקר למטה עם עצמי ופה אני מקבלת משהו אחר כל כך, משהו שלם שבו אני לעולם לא לבד.
הבניית המציאות שלי בנוגע להרגשה ולצרכים שלי ככ שבורה ויש לי דרך ארוכה לבנות מחדש את כל מה ששבור וגם את מה שמקולקל.
