הפה שלו זז, שפה עליונה ושפה תחתונה נפגשות בקצב שמיוחד רק לו, אני יודעת מתי טעים לו וזה רגע כזה, השומן של הבשר מבליט את שפתיו היפות שנעלמות כשהלחמניה מתקרבת לפיו. היום הוא יום ששווה לחיות בו, למעשה כבר תקופה אני חיה חיים ששווה לחיות אותם.
המזג מושלם, הוא נוהג ומדבר בטבעיות, כאילו הוא נולד לדבר אליי. אני מקשיבה, לרוב מהופנטת אבל בהכרה מלאה. הצורה שבה הוא יודע ומבין אותי ובעיקר מלבה לי את המחשבה יוצרת לי עוגן שבו אני נאחזת, גם כשאני לא בטוחה.
הוא מסביר לי במילים פשוטות מאוד שטרם בשלה העת לדברים שאני אומרת שאני רוצה ובכלל הוא לא בטוח שאלה דברים שאני צריכה, בכל אופן לא כרגע. היה איזה רגע שבו אמרתי משהו על משהו, לא זוכרת על מה, רק זוכרת את הצריבה השורפת שהתלבשה לי על לחי שמאל למעלה, זאת הייתה היד שלו, בצד המעליב שלה, שנדפקה לי לפנים. לא היה שום אקט מצידי להנכחת הרגע, המשכתי לשבת בשקט, לא הוצאתי הגה אבל גם לא שקעתי בתוך עצמי, השיחה המשיכה ואני הייתי רגועה. ״את לא מרגישה שפוטה?״, הוא אמר בחצי לגלוג, מרגישה.
בלילה, הוא אמר שהגיע הזמן לסמן אותי, הסכמתי איתו. הוא קם בתנופה לעבר הארון. שכובה על הבטן, הפנים בתוך כרית, רטנתי, ״למה אתה הופך כל דבר למפחיד?״
״תסתמי כבר, אני מחטא את האזור, לא רוצה זיהום שם״, הוא אמר בקצרה.
הרגשתי את הנוזל הקר נמרח על פלח שמאל ואז 3 חריטות כואבות נחרטו במהירות, יצאה ממני יבבה אבל עמדתי בכך בגבורה.
הוא מיד ניקה את טיפות הדם הקטנות שהתגלו בעור הפצוע וליטף אותי.
התוצאה המרהיבה הביטה עליי מתוך התמונה, התרגשתי.
טבעות בצל ביתיות הן לא הכי טעימות אבל הצ׳יפס היה טיל, גם ההמבורגר שלי שהוא תחליף בשר היה עשוי היטב, טבלתי אותו בתוך הרוטב שהרכבתי מצ׳ילי חריף ומיונז.
״מאמי אתה חייב לטעום, ממש טעים״, הצבעתי על הרוטב,
״אני לא אטבול שם בשר, את לא תוכלי לאכול את זה״, הוא אמר.
לקחתי את המקל הקטן שאיתו הגיע ההמבורגר שלי והעברתי לו מהרוטב למגש. הכל המשיך כרגיל, האוכל היה טעים, היום היה יום ששווה לחיות בו ואני הרגשתי שזכיתי בדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.