ארגזים מלאים חוסמים את המעבר, מצליחה להסתובב ביניהם ולנשום רגיל, הכאוס מסביבי מבלבל אותי מעט אבל אני בתפקוד גבוה.
אנחנו אורזים ומדברים, נוסעים ומעבדים, מעלים ומזיעים ומתכופפים ומחייכים. אני לא בפאניקה אבל אני מרגישה במהומהם את מה שמתרחש מתחת לפני השטח בתוכי תוכי.
הוא אמר שאני מעולה, שאני מתנהגת למופת ושאני חיה רעה. בצמד המילים ״חיה רעה״ טמונים כל הסופרלטיבים שהוא יכל לתת, אני מרגישה גאווה ועדיין מחפשת בתוכי משהו ללא מנוחה.
אני משתפת אותו בכל מחשבה חולפת, צריכה שיראה אותי כמו ספר פתוח, שלא תהיינה הפתעות בכלל, לא עכשיו. הוא ער לפחדים שלי, הוא יודע כמה משמעות יש למה שקורה בימים האלה, לשינוים האלה, הוא יודע והוא לא עוזב אותי, עוטף אותי גם בחומו וגם ברצון לציות בלתי מתפשר.
זה מוזר שבית נהיה בנאדם, שכל הציוד שאגרתי בחיי חסר משמעות, שהנוחות החשובה מתקיימת בהרמוניה שבינו לביני וכל השאר זה רק תפאורה.
אנחנו שותים בירה קפואה והוא משמיע את קולות היניקה המהירה שאני ככ אוהבת, מביטה בו ויודעת שאני בבית.
