אני רוצה להגיב אבל נבלמת כשהוא אומר לי ״לא״, הוא מסביר שהפעם הוא לא יעניש אותי, יקח לו כמה שיקח, הוא יוביל אותי למטה בדרכו ולא בדרך העונשים. אני מאזינה וחשה הקלה רבה אך גם צביטה בלב על ההתנהגות שלי רק לפני פחות משבועיים.
תחושת הלמטה שבה אני נמצאת בשבוע האחרון מביאה אותי לצמרות נשגבות, מרגישה מסוממת ברוב שעות היום, הלב שלי מפוצץ באהבה ויש בי צורך בלתי נגמר לשרת ולהיות עבורו. אני מצליחה לחטוף, מתחננת שיכאיב לי. ברגעי צלילות מעטים אני מנסה להבין איך לשמר את התחושה הזאת ולא לתת לחיים ולאופי שלי לבעוט אותי מהמקום הזה.
נכון שאת תהיי טובה? הוא שאל, הזזתי את הראש לאות אישור. הראש שלי שקוע בתוך הביצים שלו, לפני רגע עוד מצצתי עד שהתחיל לדבר, כשהפסקתי הוא שאל ״למה הפסקת למצוץ?״, מיד המשכתי ללקק והוא המשיך לדבר. ״אחרי הכאפה הזאת תהיה לנו שנה של שקט״, נזכרתי איך הראש שלי עף, יכולתי לראות את השיער עף בהילוך איטי, רצועה אחר רצועה ולהרגיש את הציפצוף באוזן שמאל, איך הלחיים שלי בערו מבושה כשכל הרחוב הביט בנו ואני חשבתי שהתנגשה בי משאית, שהייתה ״רק״ היד שלו.
ידעתי שהוא צודק והלשון שלי חזרה למצוץ מעצמה.
נכון שתהיי טובה?
קון, אמרתי מתוך המציצה.
רוצה את הזרע של אבא?
קון, התלהבתי.
אחרי שגמר לי בפה ובלעתי הבטחתי להיות הכי טובה.