״פה כבר היית מאוהב בי?״, שאלתי אותו בחיוך, אחרי שקראנו מספר הודעות שהחלפנו בשעה הראשונה אחרי שהכרנו. הוא לא ענה אבל אני יודעת שהשארתי עליו רושם עז עוד מההודעות הראשונות, הוא תמיד אמר שמשהו בכנות ובאמת הבלתי מתפשרת שלי נגעה בו עמוקות. לא פעם הוא אמר לי בלהט שאמת זה משהו שלא בנמצא ואני הייתי משב רוח רענן עבורו. ככל שהתקדמנו בהודעות, המשפטים ששיגר אליי אי אז לפני שנה וחצי, נראו כמו נבואה שהגשימה את עצמה.
כשניסיתי להוביל את זה למקום של התבוננות וניסוי הוא לקח את כל הכוונות שלי, חיבר אותן בחוט ושיחרר אותן לשמיים, כמו חבורת בלונים שאיבדו אחיזה. באיזשהו שלב הוא איבד סבלנות, רק מי שבעלת רגישות יכלה להרגיש זאת, אני הרגשתי. אחרי שעתיים של הודעות הוא הפך את הקערה על פיה ואני התהפכתי ביחד איתו.
אני זוכרת לפרטי פרטים את הפרצופים שעשיתי בשיחה הזאת, את הצחוק המתגלגל ואת הרגשת הפליאה, משהו חדש נובט כאן, הרגשתי את זה בבטן ובעצמות.
בימים האחרונים אני נוברת רבות בהיסטוריה הקצרה שלנו, רוצה לזכור הכל. מה שבעבר התיש אחרים, לו זה בא בטבעיות ובקלות. הוא בעל ספקטרום רחב מאוד (מאוד) של יכולת הכלה ובגדול, חוץ משקר ובגידה הוא מוכן להתגבר על הכל. איפה שאחרים פחדו לבקר, אין בו פחד. הוא רוצה הכל מהכל, הוא רוצה אותי בכל מצב ובכל צורה ומוכיח לי את זה שוב ושוב. הוא לא מחכה שאתן לו כלום, הוא פשוט לוקח את מה שהוא צריך, רוצה וחושב שמגיע לו וזה מסתכם בהכל. הוא האיש ללא הפנים שאליו פיללתי כל חיי, הדמות החזקה שיכולה להחזיק את הדבר המורכב שהוא אני. לפעמים אחרי שאנחנו סוערים מאוד אני לא מאמינה שאחרי הסערה אנחנו יושבים מחובקים ושלובי ידיים, שום דבר בי לא מפחיד אותו, לא משנה כמה ניסיתי (וניסיתי) להרחיק עם האמת (האמיתית) לבדוק אותו מכל זווית הוא תמיד נשאר יציב ועקבי.
המשכנו לקרוא, הפעם גם הטמטום שלי לא הביך אותי, זה נראה לי מתוק ונכון ושככה בדיוק זה היה צריך להיות. נרדמתי עליו.
התעוררנו מאוד מאוד מאוד מוקדם בבוקר, עדיין שכבתי וכשהתרוממתי לקום הרמתי את התחתונים, חושבת לעצמי מתי הם ירדו ממני. הוא הסתכל על הפרצוף המבולבל שלי ואמר, את לא זוכרת שדפקתי אותך בלילה? זכרתי משהו עמום.
כשהוא צריך הוא לוקח.