לפעמים כשהוא עוטף אותי מאחור ככפית גדולה ומלטף לי את הכוס, אני מדברת ומספרת ועונה, לפעמים אני אומרת משהו או זזה איכשהו או נושמת ככה ואז הוא מהדק את זרועות הענק שלו סביב הצוואר שלי ולוחץ. הוא לוחץ ולוחץ ובמקביל הוא מלטף לי את הכוס, אם יש שם פלומה הוא מעביר עליה אצבעות בעדינות, אם השפתיים חלקות הוא מסרטט אותן, לפעמים הוא מעביר את הרטוב ומשפשף את הדגדגן ברכות שמטיסה אותי לגן עדן.
לפעמים כשאני עומדת מולו ואנחנו משוחחים, הוא מניח את כף ידו הפתוחה על הפה ועושה לי שווו.
לפעמים כשאנחנו באוטו, אם הוא חושב שאני בתוך עצמי והוא לא מעוניין, הוא נותן לי כאפות עידוד, מהמציקות האלה שאפילו לא מספיק כואבות כדי שירטיבו אותי.
לפעמים כשהוא בדרך הביתה והוא מתקשר ואומר לי לעשות משהו ואני עונה ש״אין לי כח״, הוא לא מגיב במקום, לפעמים הוא ממשיך את החיים כרגיל, לפעמים אני אשלם.
לפעמים כשאני יוצאת מהמקלחת, אחרי שחפפתי וכבר שטפתי פנים עם הסבון של הביוקר, הוא שואל מהחדר אם עדיין כואבת לי הבטן וכשאני עונה שכן, הוא מגיע למקלחת, מסמן לי לרדת על הברכיים ומאונן עד שגומר, לפעמים הוא גומר לי בפנים, לפעמים בפה.
לפעמים הוא מביט בי. וזהו.
לא משנה מה הוא עושה או אומר, באיזה מצב אני נמצאת, מה אני חושבת או רוצה, הוא תמיד מקבל אותי רכה.
״כשאת לידי את תמיד תהיי רכה״.