לא יכולתי להיות מנהיגה טובה. גם אם יש בי תכונות מתאימות לתפקיד, אני מבוהלת מידי. תמיד מרגישה את מה שמתרחש סביבי, בפעימות חזקות ככ, לפעמים זה מרגיש שלבבות של כל הסובבים אותי פועמים בתוכי. את תסמונת המתחזה אני בכלל מדחיקה. כל הצלחה שלי נשכחת ברגע. את הכשלונות אני מפמפמת ללא הרף. לפעמים האויבת הכי גדולה של עצמי היא אני. המוח מקיף אותי ואני נהיית נקודה קטנה, חסרת משמעות, חסרת אחיזה.
אני נראית חזקה, זקופה, ישירה, נעימה. בעבר גם השתלבתי (מיוזמתי) היטב בין הבריות. ובזמן שמבחוץ הפרסונה מקרינה בת אדם שמתנהלת בעולם בצורה תקינה מעל הממוצע, המוח שלי מפיק לי סרטים שבהם אני נכשלת פעם אחר פעם, בכל תחום.
אין ספור פעמים שנדחקתי לפינות המוח, מגינה על ראשי ועיניי בידיי התשושות והתודעה מרביצה בי ככל יכולתה. מרביצה ומקטינה, מעליבה ומלגלגת והופכת אותי לאפסית חסרת עתיד תקווה וחלום.
בעבר יכולתי להיות כלואה שם ימים, בלופ ההרסני שהופך אותי לבת אדם מבוהלת וחסרת בטחון. זה משתפר.
אני חושבת שהגיע הזמן להשתחרר מהכלא שבמוח שלי. לא רק כי אין סימלי מחג החירות, לבקש עבורי את החופש המוחלט להיות את כל הטוב שביכולתי, ללא חומות, מחשבות מעכבות וחוסר בטחון, אלא גם, כעת שאני אישה שייכת אין לי פריבילגיה כזאת. זה אולי נשמע שאני מחליפה כלא בכלא, אולי.
רק שבכלא שלו אני לומדת לעוף.