ערב:
אני כותבת מהמקום המפחד, לא מהמקום הנמוך ולא מהמקום המרצה. אתה קורא לזה חינוך, אני חושבת איך לא לחטוף. נראה שאין דבר נכון לעשות או דרך טובה. בסופו של דבר אתה תסכם בסוף היום: היית שפחה טובה. כאילו אנחנו בסרט של הכלוב. אולי אתה מרגיש שהמקום הנמוך שלי לא אותנטי. לפעמים העונשים שלך מרגישים כמו חבל שאתה בודק עד כמה אפשר למתוח אותו. אתה מרגיש עד כמה?
הגרף הקוצני שציירת לא מתקיים בוואקום. אנחנו שני אנשים שמרכיבים את הקשר, אתה המוביל, גם לך יש אחריות לאינטרוולים.
עכשיו במיטה אני חשה שחוקה. ימים של סערות נפש וכאב גופני בלתי פוסק. האם אני בת אנוש בכלל? ביקשתי ממך לתת מרגוע, לתת לשריר המתפתח הזה את היכולת לנוח, אחרי ימים של עבודה קשה. השריר עלול להיקרע בסוף.
כבר ימים רבים שאני משתדלת בכל כוחותיי להכחיד בי, או לפחות להשתיק חלקים גדולים בי. אני בעצמי, בלי שתצטרך לבקש, לגעור או להיתקל בזה בכלל, יש שאני מצליחה ויש שלא. לא יודעת אם מאמציי נראים.
הבוקר רציתי לרצות אותך, קמתי ליום שבו המטרה שלי הייתה לגרום לך להרגיש טוב.
כשביקשתי שתצליף בי לא היה גרם בגוף שלי שרצה את זה. חשבתי שזה יגרום לך לעונג. צדקתי. גם כשזיינת אותי בעוצמות חייתיות, יותר מכפי שהכוס יכל לעמוד בהם, פשוט איפשרתי לכוס להתמזג עם הזין ולתת לך להוציא עליי את כל מה שאתה צריך. והיית צריך. אפילו הנשיכות החזקות היו שוות כדי שתשתחרר. כשזה בא ממני, הרצון הזה שתתפרק עליי, קל לי יותר לתת את עצמי ולהיות פתוחה עבורך, אני מצליחה להיות הכי רכה עבורך. אני מרגישה כמו כלי שמוביל אותך לעונג. כשביקשתי שתשתמש בי איך שאתה צריך, התכוונתי לזה וכשגמרת בתוכי הרגשתי ערך, בעלת משמעות וגם שהצלחתי משהו חשוב בבוקר הזה. היה שווה לחטוף עבורך. לא תמיד אני מצליחה לשלוף מתוכי את ההרגשות האלה. כשאני כן זה מרגיש מאוד שלם.
בוקר:
128
״אתה יכול להצליף בי?״ לחשתי לתוך החיבוק שלו. היינו ערים כבר זמן מה, מתלטפים, אוהבים, אחרי ימים שספגתי פיזית ונפשית.
אתמול הוא הודיע לי שהיום אחטוף ״5 טובות״, כמו בפעם שעברה ועוד הרבה לפניי, העונש הזה פה להישאר לזמן מה.
מטושטשת מהרגשת הנינוחות בזרועות שלו ביקשתי שיצליף בי. את החמש של אתמול.
הוא קם והביא את הדילגית. הסימנים בתחת עדיין ברורים מהכאפות החזקות (של הישמור) של שלשום. שטפי דם ואדמומיות מעטרים את הפלח, אפשר לשקוע בתמונות האלה.
עוד לפני שהוא התחיל זלגו הדמעות מעצמן. החמש הראשונות עברו מהר. שמעתי את עצמי מבקשת עוד. עוד חמש. מרגישה כל הצלפה על העור הלוהט. ״אולי נצמצם לך את העונש? מה את אומרת?״, הוא שאל, לחשתי שכן. עוד עשר. סקאק סקאק, ההצלפה האחרונה השמיעה את הרעש המבהיל באוויר שנייה לפני שהתנגשה בעורי בחוזקה. זה הקפיץ אותי ואטמתי את הפה עם היד בזמן שקפצתי במקום על המיטה. מיד נרגעתי.
״אפשר להגיע ל 100?״, שאלתי בלחש. עוד שמונה הצלפות, האחרונה הייתה אכזרית. בכיתי בשקט. הוא נשכב צמוד אליי ונישק לי את הגב התחתון, הפלחים ואת תחילת הירכיים, מנשק ומלטף את הסימנים הבולטים, מתפעל מהיופי שיצר.
הרגשתי בעלת משמעות, לא האמנתי שהצלחתי לספוג את זה, הייתי גאה, גם במילים שהרעיף עליי.
הוא סובב אותי אליו, הנשיקות נהיו נשיכות שהתחילו עדין בבטן והתחזקו ככל שהתקרב לכוס, מרוב שהייתי אפופת אדרנלין לא הרגשתי את עוצמת הכאב האמיתית של הנשיכות. הייתי חייבת אותו בתוכי. ביקשתי.
הוא עלה עליי, נכנס לתוכי בעדינות, עטף את כולי באחיזות חזקות ונשיקות בפנים ובצוואר. הזין שלו חודר אותי שוב ושוב, הוא מגביר את הקצב, נכנס ויוצא, הוא אוחז בראשי ומגביר עוד, עוטף את הראש עם הזרועות ומצמיד את כפות ידיו אחת לשניה ודופק חזק. זה היה ככ עוצמתי שהייתי חייבת להרגיש שאני חלק ממנו ולא להתנגד כדי שלא ישבור לי את הגוף, הרפתי הכל, אין איברים ואין ומוח ואין אותי, יש רק זין שדופק כוס בעוצמה.
״אני אוהב שאת רכה ככה, את כמו ענן, אני מזיין ענן״, הוא אמר בהפגות הקצרות שאיפשר לעצמו. ביקשתי שיגמור.
כשראיתי שזה לא יקרה ככה, הצעתי לעבור לדוגי. ״את מוכנה לזה?״ הוא שאל בדאגה. עניתי שכן.
הוא הסכים.
הדפיקות היו ככ חזקות שהרגשתי את הזין שלו ברחם, ננעץ כל פעם בחוזקה. התחננתי אליו שיגמור.
אחרי שהתפרק עליי נשארתי בדוגי נוזלת מהזרע שלו, הוא העביר אצבעות בכוס בעדינות, זה היה נעים.
״את יכולה להחדיר את הזרע״, הוא אמר. נשכבתי על הגב וחיכיתי לו שיבוא לידי.
הוא טינף לי את המוח ואת הנשמה בצורה שאני מכורה אליה. נזלתי.
התפוצצתי בידיים שלו בשאגות שלא יכולתי להפסיק.