״יש חתולה למטה שמיללת לא נותנת לישון״, היא שולחת לקראת סוף ההתכתבות.
״איף איזה עצבים״, השבתי לה.
״נסיעה טובה ❤️🌹״, היא חתמה את השיחה.
״תודה 💜״.
אמא שלי יודעת לשלוח אותי למחוזות שלא ביקרתי בם שנים. מספיקה מילה, צליל, לפעמים מבט מסוים שמעיפים אותי למסע אל העבר.
החתולה לא הפסיקה ליילל לילה שלם. בחדר שינה הצנוע שחלקתי עם אחותי, נשמעו הקולות בבירור. הצפרדע הענקית הכילה כמויות של זבל שנשפכו למדרכה וכמויות של חתולים בהתאמה. אחותי ואני לא נרדמנו כל הלילה, מתלחששות ומדמיינות את העתיד. תמיד כשרצינו לברוח מההווה הקשה היינו מדמיינות את העתיד.
ישבתי באוטו מנסה להיזכר בעוד ועוד פרטים, בחלון שהיה בו חור וכוסה ע״י בד, בבמת המשחקים המאולתרת, במיטות הישנות שכל קשר בינן לבין ילדות הוא מקרי בהחלט. נזכרתי כמה הרגשתי כלואה בתוך החדר הקטן. מדמיינת את החופש.
לקראת אמצע השירות הצבאי, שנאלצתי לעזוב מקום אהוב ושירות מספק כי ״יש בעיות בבית״, דמיינתי את החופש, איך אני אורזת את עצמי וטסה למדינה רחוקה, מתחילה שם את החיים.
כשנאלצתי להשתמש בכספי המענק כדי לעזור בבית בערב חג, דמיינתי את החופש כשאהיה גדולה ואוכל לעמוד בפני עצמי.
כשחזרתי מהטיול הגדול כי אחותי הייתה צריכה להתחתן, דמיינתי את החופש, כשאעזוב את הארץ ואחזור לבקר בשמחות.
בשנה השניה של התואר רציתי לעזוב את הלימודים כי הרגשתי שזה חונק אותי ושבחרתי לא טוב, דמיינתי את החופש נטולת חרדות מזמני הגשה ובחינות. לבסוף סיימתי.
כשעבדתי בעבודות שוות (חלקן יותר חלקן פחות) דמיינתי את החופש בלא לעשות כלום. את האושר שבלא לעשות כלום. נפשי השתוקקה למרגוע המוחלט, נטול הדאגות, ללא הגשות, ללא שעון וללא מרות.
הנסיעה נמשכה עוד. אהובי נהג אותנו למקום שלנו. חשבתי על כל המקומות והתחנות של חיי, תמיד לא רגועה, מחפשת, מבקשת את המעבר. החופש נתפש אצלי כיעד, כמקום מבטחים, מקום שאם מגיעים אליו הכל מסתדר. מרוב שרציתי חופש חייתי כלואה רוב חיי בלופים של חוסר סיפוק, ביקורתיות חריפה וחוסר מרגוע. טעיתי לחשוב שחופש זאת המטרה, במקום פשוט להשתחרר מהעול של החתירה לחופש. רציתי לבוא לידי ביטוי, להיות מי שאני ומי שאני יכולה להיות. האמנתי שרק כשארגיש חופשיה אוכל להגיע למקום הנכסף.
בתחילת הקשר שלנו היה לי חשוב לחשוף את כל הקלפים על ההתחלה, שהכל יהיה גלוי וברור, רציתי להיות חופשיה מדברים שעלולים להתגלות בהמשך ולגרום לאי נוחות.
הזמן חולף ואני עדיין לא רגועה. אפשר להוציא את הילדה מהחרדות אבל אי אפשר להוציא את החרדות מהילדה.
אבל.
אני מצטמצמת בידיים הגדולות שלו. ובאופן מפתיע ככל שאני מצטמצמת כך אני מרגישה יותר חופשיה.