המחשבה חותכת מחשבה אחרת, צלילי המילמולים של הפעוט עולים עד לקומה השלישית, הוא מנסה לומר משהו לאדם מבוגר, אבא שלו אולי? כנראה, מיד הוא צועק ״אבא, אבא!״ ותכף שקיעה ותכף נשקע לתוך השקט המצמרר שבתוכו אנו שקועים כבר זמן מה.
ילדים לא מתחשבים בזמנים אני ממשיכה לחשוב, הם לא. או שכן? כי היו ילדים ששתקו כמו דגים בתוך קופסת שימורים, בזמן שהתחבאו בארון כאשר טורפים עם רצח בעיניים (שהם לא טורפים באמת, הם פשוט בני אדם מטורפים) חיפשו מנת בשר טרייה, גם של ילדים, ירו לכל עבר, בתפילת ‘מה שיוצא אני מרוצה׳. אולי ילדים לא רק מתחשבים אלא גם מרגישים את קפאון הזמן כי פסע ממוות, מה זה, אם לא רק זמן קפוא שנמשך עד שהוא נפסק?
הפעוט שותק, פיספסתי את מילות ההרגעה של אביו אבל הוא הרגיש כה בטוח למלמל בצווחות גם כשהשמש שוקעת והעיר נצבעת בשחור עם נגיעות של אדום, כל כך הרבה אדום כמו נהרות הדם שזרמו במקומות שבו יש דרום אדום, אדום מדם.
ולא רק בדרום יש דם ולא רק על העיר יורד השחור, כי מאז שקיים העם הנבחר קמים עלינו לכלותינו ובימים האלה בשונה מבימים בהם הקדוש ברוך הוא הצילנו מידיהם, בימים האלו, נהרות של דם גיבורנו זורם בדרום בצפון במזרח ובמערב וגם בים. וגם באוויר. וגם בעזה. שם נרקבים א.נשים שפעם צווחו לאביהם בימים שבו ערב שחור עם דם ירד על העיר. יש כאלה שעדיין צווחים.