מקום תחת השמש

המאמץ לייצב את הקול לא מצליח ואני יודעת שתכף תזלוג הדמעה הראשונה ואחריה לא תהיה לי שליטה יותר על כלום.

״אני לא מרשה לך לחשוב על זה יותר״, הוא אומר ואני יודעת והוא יודע שהמחשבות הטורדניות לא תעזובנה את ראשי העייף.

ההודעה שקיבלתי הבהילה אותי כל כך ששיגרה אותי לתקופות שחשבתי שהתגברתי עליהן. התסכול וחוסר היכולת להתמודד מתישים אותי כבר. ״זה הולך להיות מאוד פשוט״, הוא אומר והמילים שאמורות להיות נוצה נעימה, שורטות לי את הנפש, גם את הטוב אני לא יודעת לקבל.

אני בוכה כבר ללא שליטה, בכי רע כזה, של כל הפחדים וחוסר הבטחון, של בהלה. אני אומרת לו שאני בכלל לא כועסת, רק מבוהלת, כמו שהייתי לפני מספר שנים והבטחתי לעצמי שלמקומות האלה אני יותר לעולם לא חוזרת. הוא מביט בי באהבה, יושב רחוק אבל הכי קרוב ללב ולנשמה שלי, ״אני הגב שלך. גב זה לא רק מתי שנוח, זה לתמיד״, הוא אומר ואני מתייפחת מבכי. המילים האלה מפעילות בי את מפלי הצער על מה שמעולם לא היה לי. המים השוצפים מסתירים את נהרות האהבה שאני חשה אליו ברגע זה. ככל שאני בוכה אני מרגישה מין רוגע כזה שמתפשט לי בגוף, הבכי הופך מבכי של כאב לבכי של..   

אושר?

הוא נשכב על המיטה וקורא לי לבוא אליו. במיטה, קל לי יותר להסתיר את הפנים או לפחות לעצום עיניים. אני מתחילה בסריית שאלות כדי להגיע לעיקר, אני צריכה בילד אפ, אני חשופה עד העצמות, הוא רואה ויודע הכל, ״אתה חושב שאני נחותה?״, אני שואלת בשקט, מצליחה להחזיק את הגוף כדי לא לעלות בסערה השמיימה מכובד המחשבה. ״את לא נחותה ובחיים לא היית נחותה״, הוא אומר ומחבק אותי חזק. יכולתי להרגיש איך עוד לבנה הוספה לקיר האמונה שלי בו.