אנחנו נשפכים לחדר בתשואות וצחוק מתגלגל (שלי), הוא מסתיר את שלו מתחת לשפתיים מחייכות. עוד במסדרון הוא מקפיד לצעוד מהר כמבשר על מה שעתיד להגיע.
בחדר אני ממשיכה לצחוק, לגעת בו, לדגדג, נעמדת על שתי הרגליים, מכופפת מעט ברכיים ועושה תנועות של מתאגרפת (חיה בסרט).
הוא מסתכל עליי בזמן שמתעסק עם המגבת, אני נותנת אגרופים לאוויר ומידי פעם נוגעת בו לא חזק מידי. התנועות האלה מצחיקות אותי כל כך, בעיקר כי אני יודעת מה עומד לקרות והכי אני יודעת מי עומד מולי.
כשאני נרגעת קצת הוא אומר לי ״בואי אני אלמד אותך איך לזרוק למיטה במכה אחת״, אני מיד מוחה לא לא לא לא, אני מחזיקה לו את הידיים, לא צריך באמת, אני ממשיכה להתגרות ולתת לו מכות קטנות שלא כדי להכאיב, תופסת לו את הידיים ומנסה להחזיק בהם. ״תנסי לכופף את היד שלי עם שתי הידיים שלך״, אני מנסה והוא מעיף את היד שלו עם כל המשקל שלי, ״זה לא הוגן״ אני מיד שולפת, זזה אחורנית ותוך שנייה אני מבינה שרותקתי למיטה. הוא מהדק את הזרועות שלי למעלה ועם השוקיים שלו הוא מרתק לי את הרגליים למיטה. אין לי יכולת לזוז. הוא מדגדג אותי ואני כבר לא נושמת מרוב צחוק ומזה שכל הגוף שלו עליי, מוחץ אותי. כשהוא משחרר קצת אני מביטה בו.
כשטוב לי אני מתקשה לכתוב. אני ככ עסוקה בלחיות את החיים הכי טובים שיש, את הרגע הזה שלא יחזור ואת כל הרגעים שאנחנו חיים ביחד.
הוא לימד אותי ומלמד אותי כל יום מה היא מסירות ואיך היא משתלבת בזוגיות, באהבה ובחיים עצמם.
הימים והלילות מלאים בו. הוא מטפל בי ודואג לי ומקשיב לי בצורה ככ עמוקה שלפעמים זה מביך אותי לקבל את כל הטוב הזה, להתמודד מול זה ולהבין שזה מגיע לי.
הוא עוטף אותי (מה שפעם היה נראה לי חונק, היום זה החמצן שלי) הוא עוטף אותי בחומו וברכות הזאת שאני מצליחה למצוא רק בידיים החזקות שלו.
החיים שלנו מלאים דיסוננסים, התקופה מזעזעת בכל קנה מידה, החדשות מזוויעות והנשימה קשה. הרגשת השבר של שמונת החודשים מלווה אותנו כל יום כל שעה ועם זאת אני הכי שלווה שהייתי בחיי. אולי זאת לא שלווה קלאסית כזאת של לשבת על ערסל ולהביט באופק מאיזה צוק אבל זאת שלווה כזאת של להיות בזרועות של אדם ולהרגיש בבית.
