החיים שלי היו כמלחמה שאותה לא הצלחתי לנהל, אמנם ניצחתי בקרב פה ושם אבל אסטרטגיה גרועה הביאה אותי למקומות לא טובים.
הגעתי אליו בלי עין ורגל, חבושה כמעט בכל איברי הגוף, מאובקת, מלאת דם ועם לב גמור. הייתי ככ גמורה ששכנעתי את עצמי שלא מגיע לי שום דבר טוב שקיים בחינם בעולם. הלב היה שבור לחתיכות שלא הבנתי איך הדם יודע לאן ואיך לזרום. לא האמנתי שאצליח לצאת מהשבר הגדול כי גם רוחי נשברה. האישה האופטימית והשמחה שהייתי אי שם מתישהו התפוגגה. נשארתי צל.
מדהים אותי שמתחת לכל הכאוס שהייתי, האינסטינקטים החייתיים שלי עדיין תפקדו. אמנם הייתי חלודה אבל היה שם משהו.
בחודשים הראשונים ואפילו בשנה הראשונה שכנעתי את זה עצמי שזה זמני, כל ריב היה תירוץ לסיים את הכל, כל אי הסכמה נראה לי כמו סוף העולם ובעיקר, בתוכי תוכי שמרתי על עצמי כמו לביאה ששומרת על הגור האחרון שלה. איתו מההתחלה ידעתי שזה שונה אבל לא רציתי לתת לזה להשתלט עליי, תמיד אמרתי לעצמי, עוד דבר אחד וזה יגמר, עוד חוויה אחת, עוד פגישה, עוד סופ״ש ביחד, עוד ריב וזה תכף נגמר. כמות הפעמים שאספתי את הדברים שלי מאירה באור אדום את כל חוסר הבטחון שהיה כמו ברזלים שקיבעו אותי למקום, לא הייתי מוכנה להשתנות, להתפתח או להרפות.
מה שאני מבינה היום, שמדובר באדם הכי מסור וטוטאלי שהכרתי בחיי, אז נראה לי כמו משחק, שזה לא יכול להיות שיש אנשים כאלה.
כמי שלאורך חייה ראתה בעצמה שופטת של מה כן ומה לא, איך כל דבר צריך להיות וכזאת שיש לה דעה על כל דבר בעולם, אני זקוקה למעשים, דיבורים זה חמוד אבל עד שאני לא חווה על בשרי את המעשים, את החוויות, את הריח והמגע והמבט והכוונה אני לא מאמינה. וגם כשאני מאמינה אני עדיין לא מאמינה. מתישה.
ואז הגיע נ, כולו מילים, הבעה, בטחון, להט ויכולת לסחוף אחריו את כל מי שהוא רוצה. חכם, חריף, חד ושנון. לפעמים הרגשתי כמו אחרי שלוקחים שלוק גדול מידי ומהיר מידי וזה כואב בחזה. אמרתי לו לא פעם, מילים זה יפה אבל אני צריכה מעשים. והוא תמיד אמר שאני מקדימה את המאוחר.
הכל אצלו היה יותר מידי, המכות, הסקס, הלהט, התשוקה, הרכושנות, האלימות, הזעם, השיחות, הכוונות, הוא רצה את הכל. וכמו הוריקן הוא סובב אותי ככ מהר שלא הבנתי מה קורה איתי. התנגדתי וחזרתי וכך שוב ושוב.
המבוא נכתב בדרך לא דרך. אני נפעמת ממה שהשגנו בזמן הקצר יחסית אבל בעבודה יסודית.
הוא שיחרר לי את החרדה מלהישאר ללא בית. לקח לי זמן רב להבין אבל בעיקר להרגיש שגם אם אין לי קורת גג ל״מקרה חירום״ שהיא שלי, הבית שלי זה איתו. היום ההרגשה הזאת ככ אמיתית ונוכחת שלא משנה לאן נלך אנחנו ביחד, הוא איתי ואני איתו.
ממש בהתחלה הוא אמר לי שככל שהוא ירגיש בטוח בי ושהכל שלו, כך יהיה לנו שליו וטוב בקשר. לא הבנתי את זה אז. ואני עשיתי ככל יכולתי שלא ירגיש בטוח כי פחדתי.
נראה שהיום אנחנו בעולם אחר. מי אנחנו של אז ומי אנחנו היום? לצפות בקשר הזה זה כמו לצפות בפעוט שגדל.
הדרך שלנו עוד ארוכה, הפרקים נרקמים בעוד שורות אלו נכתבות. המסע שלנו עוד בהתחלה ולפעמים אני מרגישה שיותר מזה אי אפשר, זה ככ גדול שעוד מזה ואפשר למות מאהבה. ותמיד אני טועה.
התחלתי לכתוב משהו אחר והגעתי לכאן. כנראה הדבר האחר עדיין לא בשל לצאת ממני בצורה השלמה שלו. אני מביטה בו ורואה את הגבר הכי שווה שהכרתי בחיי, מביטה בגאווה על כל מה שהוא השיג וממשיך להשיג. רואה איזה אבא מרגש הוא, אבא שהייתי רוצה שיהיה לי. אני רואה איך הוא מתפתח, איך הוא נפתח ובא לי לנשום את האוויר שיוצא ממנו כדי לספוג אותו לתוכי שיבנה בי עצמות מהאויר שלו.
לפעמים אני מרגישה ככ גרועה בתור שפוטה. הוא אמר לי משפט מאוד יפה שגרם לי לחשוב על זה, ״בשונה מאחרים, אני חושב שאם נותנים לצמח צעיר את הסביבה הכי טובה לצמוח ואז גוזרים לו את העלים כשהוא חזק, הוא ידע להתגבר על זה ולהוציא עוד עלים חדשים ולגדול. אחרים לא חושבים ככה, הם חושבים שאם יגדלו את הצמח בחוסר הוא ידע להשתלב וזה לא נכון״.
ומי אני? אני נבט, שגדלה בחממה הכי מוגנת, טובה, מאפשרת ובריאה (קריצה) כשאגדל ואהיה חזקה הוא יטפל בי ויגזור ויעצב ויעשה מה שצריך כדי שאהיה הכי טובה.