הוא ליטף את שארית המחשבה שלי, הייתי פסע מלשקוע לתוך שינה מתוקה. שוחחנו כל כך הרבה. בכלל, הלילות של התקופה מאופיינים בשיחות עם התחלה ובלי סוף ואני מזדעקת שלא אצליח להתעורר לאימון, מה שבאמת קורה.
לא יודעת איך להסביר את זה אבל יש פעמים שבהן אני פשוט נוזלת לו לתוך הזרועות, ממש נרדמת עליו פיזית, זה כל פעם מפתיע אותי מחדש, כמי שזקוקה למקום ומרחב, למצוא מנוחה בזרועות החזקות שלו, לא מובן מאליו.
״אתה חושב שהרבה אנשים יגיעו להלוויה שלי?, הבנות תגענה?, המשפחה שלי בטוח תבוא, גם המורחבת אבל זה שאין לי ילדים זה כאילו מה? אם לא נהיה ביחד? מי יבוא? גם אם ניפרד אתה תבוא? תהיה עצוב?״, אני פולטת בשצף קצף, ללא שליטה, כאילו לא הייתי על סף עילפון לפני פחות משנייה.
הוא חצי צוחק חצי אמפתי והדמעות לא מפסיקות לזלוג מעיניי. אני יודעת שאני נשמעת מטורפת אבל לא מצליחה להפסיק וגם לא רוצה, מרגישה בטוחה להיות מטורפת כשאני בידיים שלו (לפעמים).
״אל תדאגי, אני אבוא עם המחליפה שלך״, הוא אומר והדמעות מתחזקות.
״לא הגיוני שתשאירי אותי לבד בלי מחליפה, נכון? תצטרכי לעשות לה חפיפה לפני שתלכי״, הוא אומר בצחוק רציני ואני בוחקת.
הוא מלטף לי את הגבות ואני נרגעת.
