השמש יוקדת על קודקודי החשוף. לא חסכתי בקרם הגנה אבל החלטתי להישטף היום בויטמין D טהור.
מעוכה על המגבת העגולה ומביטה בבבואתו מתרחקת, החוקר אוהב לחקור, גם צדפים על החוף, גם בני אדם.
שלא כהרגלי בימים אלו רגל שמאל שלי זזה מעצמה על החול הלוהט, בתחושה הראשונה אני מרגישה משהו קשיח בחול, מה שבדכ גורם לי לזוז במהירות ובאי נוחות (בלשון המעטה) הפעם הרגל מתעקשת להבין במה היא נגעה. באותו רגע ממש נשאבתי לתוך מערת זכרונות, אלפי תמונות מרצדות בקצב מסחרר. מגיל אפס אני בים, יש המון תוכן. אי אז לא חששתי מחול קשיח. ילדה עם עיניים גדולות, סקרנית לגלות מה שיש בתוך החול האינסופי.
אני כבר לא היא. היום קל לי להיגעל מהים ולקלל את ההמונים שמשחיתים את מימיו הטובים. נכנסת למים בחשש שאולי אפגוש בחתיכת לחם במקרה הטוב או בגוש כזה או אחר במקרה הרע.
מי חטף לי את הסקרנות? או את העוז? האם אלו החיים שבעטו בי לא פעם ולימדו אותי להיות זהירה מאוד? עד כדי כך שאפחד מה אמצא בחול הקשיח?
אני כבר לא היא. אבל הסקרנות נשארה. גם הקצוות. יותר עדינים כעת, קצת מעוגלים, מרופדים, אבל הם שם.
נושמת עמוק ומתגברת על הגועל, מזיזה עם הרגל את החול ומגלה שיש שם עוד חול. לפעמים הדמיון שלי יותר קשוח מהמציאות ולפעמים לא. אני לומדת לאזן.
מביטה שוב לצד, רואה את גופו המנחם מתקרב אליי, הוא כבר פה. אני ממשיכה לכתוב, מסיימת וחוזרת לתוך זרועותיו.