כשהמוזות בועטות לי במוח והלב מתפקע מבית החזה, אני אוהבת לישון על זה רגע, לחוש את האנרגיה הזאת שצריכה לצאת, להיכתב, להיאמר. גם כשהכל אמת והתחושות עם קבלות יש משהו כל כך מתוק בזמן הזה שבין החשיבה/הרגשה ועד שזה מוטבע לעד על דף מוחשי או דיגיטלי שעליי להתפלש בו עד שהטעם יעבור. לפעמים, בזמן המתוק הזה קורים דברים שמערערים את קיומך בעולם ויש איזה רגע (רגע שהולך ומתקצר ככל שאנחנו מתהדקים) שאת לא בטוחה בעצמך ואחרי שהרגע עובר והסערה שוככת העוצמה של הטעם המתוק עזה יותר מאי פעם.
אני מביטה בו עם דמעות בקצה העין. בית קפה עמוס ורעשי רכבת קלה בבוהרי שישי זה לא מקום להתפרק בו, לכן אני ממש עובדת בלשמור את הדמעות במקומן. לא מצליחה להוריד ממנו את העיניים עם הרגשה עמוקה שזכיתי בחיים האלה.
בחישוב מהיר אני מנסה להבין אם זה הגיוני מה שקורה פה. האם מדובר באמת אמיתית שמתרחשת עלינו או שמא זהו חיזיון תעתועים שירסק אותי ללא מעצורים?
אני מביטה בו, כמה מרהיב זה גבר אסוף, ששולט בעצמו, שלא נותן לכלום להוביל אותו מלבד הלב וההגיון. איזו כברת דרך.
אין עניין וטעם במחמאות ריקות, לתת ציונים לאנשים זה לא הקאפ אוף טי שלי ובכלל אני חושבת שקימוץ במילים יכול להציל נפשות, כן, עד כדי כך. לכן, כשאני חושבת על כמה הלשון שלי יכולה להידחף לתחת שלו, לאילו עומקים היא יכולה להגיע זה לא מתוך חנופה ריקה, חסרת תוכן.
אני פשוט מרגישה שזכיתי. ככה פשוט.
הצמיחה המשותפת שלנו כל אחד בקו נפרד ושנינו ביחד מעיפה לי את המוח ואיתו את הנפש לגבהים שלא הייתי בהם ולעומקים שלא צללתי.
להכיר מישהו זר ואז שהוא הכל (הכל הכל) לא יכול להתרחש בשום צורה של סרטון 90 שניות כדי למכור את הדבר הבא. זה אמיתי?
השיחות שלנו פוגשות גם את הביצה הסרוחה שבה אנו נמצאים, מה שנאמר, או לא נאמר, עלינו. הקלות שבה - ״מדבריה של נבט עולה/משתמע/מורגש/מעורר מחשבה״ - מבינים דברים כה רחוקים מהמציאות שלנו מפעימה, בקטע הכי רע שיכול להיות.
בנקודת זמן הזאת הוא יכול לעשות איתי כל מה שהוא רוצה והוא עושה.
בעתיד הוא יוכל לעשות איתי כל מה שהוא ירצה והוא יעשה.
זה רק ילך ויגדל ואצלי ההרגשה רק תיפתח יותר, הבטחון רק יעלה והקרבה תתהדק יותר ויותר.
הגבר הזה נוצר בשבילי.
יש לי את הבעלים הכי טוב בעולם.
את החבר הכי נאמן בעולם.
את השולט הכי טוב בעולם.
יש לי את הבנאדם הכי טוב שקיים עבורי, שהפך מבשר ודם לבית.
