ככה אמרתי לו בשיחות הראשונות, אני אוהבת את הכאב של הפסיכים. ידעתי מה אני אומרת ובצורה לא הגיונית הרגשתי בטחון להגיד את זה דווקא לו אבל אולי היה אפשר להשתמש במילים אחרות.
הוא מוביל אותי למקומות ששם הכאב הזה, של הפסיכים, נחווה בצורה שונה, פחות זוהרת, אפילו מעוררת רחמים. אני יכולה להבין למה. זה שאני פסיכית לא אומר שאין לי מינימום מקסימום גרם אחד של שכל. אני מבינה שהאמירה הזאת, כשהיא מנותקת מהקשר עלולה להישמע כמו משהו שילדות מתלהבות אומרות, אני לא אומרת שאני לא ילדה מתלהבת אבל אני יודעת שאני גם הרבה יותר מזה.
בכל מקרה, הוא לא מוכן או לא היה מוכן לספק לי את הכאב הזה. הסיבות היו רבות אבל שלא לשמה בא לשמה, או עם כל הכוונות של הלב והמוח יש דברים שהעת לא בשלה עבורם. ואם אני סאקרית של אמת ואותנטיות אז מצאתי את תאום הנפש שלי. ישנם דברים שעוד לא נועדו לקרות וישנם דברים שאולי לא יקרו לעולם אבל הקצב נשמר, בצורה מאוד עקבית, על ידי מי שמוביל אותנו למקומות הקרבה והעונג.
הלחות התפזרה ונשאר רק אוויר עם ריח של פירות. הדרך הקצרה לים לוותה במשבי רוח עוטפים ואגלי זיעה קלים נקוו על המצח שלי וגם שלו. לפעמים המקום הזה נראה לי כמו פינת רחוב בפריז, גם כעת. הגרילנדות והמזרקה בשילוב רעשי ההמון יוצרים בי גלים של תקווה, משהו בי נפתח. אנחנו צועדים והוא בטלפון.
מוקדם יותר, כשהיינו עמוק בחיק המשפחה הכי קרובה הוא זרק לי שxx שלחה לו הודעה. אקסית מהעבר הרחוק.
כעת, בעודנו צועדים לחוף הוא היה נחוש שאדע שאיתה הוא מתכתב.
ליקקתי לו את הביצים בעדינות. עשיתי איתן אהבה. הוא ליטף לי את התחת ולא אמר דבר. התרוממתי לכיוונו והוא פתח את הידיים, מפנה לי מקום על החזה שלו.
״אני יודע מה שבר אותך״, הוא אמר.
לא עניתי.
״את רוצה לדעת?״,
״לא״, עניתי.
״את רוצה לדעת?״,
״כן״, נכנעתי מהר כי חבל על הזמן.
״כששלחתי לה הודעה קולית זה גמר אותך, שם היה השבר, הרגשת שזה אינטימי מידי״.
הרגשתי עוד מנעול שנועל אותי אליו. נאנחתי בלב.
בדרך לים, הוא אמר ״אתן ממש מתאימות להיות חברות, היא בדיוק כמוך״, הרגשתי שהמוח שלי נשרף.
״אתה יודע מה, אתה יכול להיפגש איתה, יש לך פס ותעשה מה שאתה רוצה, לא אכפת לי ועוד משהו, מעכשיו אתה יכול להיות עם מי שאתה רוצה, לא אכפת לי, אתה הופך אותי למה שאני לא״, יריתי.
הוא צחק בקול, כמעט התעלף מצחוק ואני רציתי למחוץ לו את הפנים. הרגשתי שאין לי אוויר. הרגשתי שאני נחנקת מדמעות שלא רציתי שיצאו.
״אתה שובר אותי״, אמרתי בשקט והעיניים התמלאו בנוזל שלא קשור לכלום ושום דבר.
במיטה, הוא שאל מה הוא יכול לעשות איתי, אמרתי שכל מה שהוא רוצה והתכוונתי לכך. לא גמרתי כבר מלא זמן וכל יום הוא מביא אותי לקצה ומפסיק. אני מתחננת שיתן לי לגמור, בוכה. ״לא יקרה״.
בטיילת, הוא חיבק אותי חזק ולא הפסיק ללטף. התייפחתי מבכי, הרגשתי כל כך חשופה והרגשתי שהוא לא מבין את עומק הכאב. הוא כן הבין שמשהו קרה אבל לא לחלוטין, חשבתי.
״אתה שובר אותנו. אם תכניס מישהי אחרת למערכת יחסים שלנו זה ירעיל את הכל, זאת לא קנאה, תבין בבקשה אני פשוט לא יכולה לסבול את המחשבה שתחלוק אינטימיות עם מישהי אחרת, זה יהרוס את כל מה שיש בינינו״, בכיתי, צעקתי, סערתי.
היה לו קשה להתגבר על הצחוק אבל הוא עשה מאמצים. כל הזמן אוחז בי חזק ולא מרפה, נותן לי להתקיים בתוך הסערה אבל לא עוזב אותי.
״הכרתי אותך ורציתי אותך על פי דברים שאמרת לי מההתחלה, שאתה מונוגמי ורוצה רק אישה אחת ומשם יצאנו לקשר הזה, שיקרת לי?״, המשכתי לבכות.
״לעולם לא אבגוד בך, כל מה שיקרה יהיה רק מול הפנים שלך״, הוא אמר בטון משועשע שהרגיע אותי קצת. ״אני אוהב אותך, מטורפת״, הוא אמר ואני התייפחתי.
במיטה, נצמדתי אליו חזק, סיפרתי לו את הרגשת השבר שהרגשתי וכמה חשופה הרגשתי, כמו חשופית שאפשר לדרוך עליה ולגמור אותה. הוא הקשיב בקשב רב ואמר ״נשבר, נבנה חדש״.
