הוא שולח לי תמונות שלי בתנוחות שונות, כאלה שגם לא ידעתי שהוא מצלם, הוא שואל אם יש משהו נשי יותר ממני.
מוזר לי החוסר בטחון הזה שנבט בי בתקופה האחרונה. הגוף השופע הזה נמתח ונמתח, התעגל והתנפח, זר לי בגוף של עצמי. אני מנסה להסתכל מהעינים הטובות שלי, תמיד היו לי עינים טובות עבורי, כעת עליי למצוא אותן, ממש לחפש בתוכי כדי שאוכל להביט מפויסת. בתהליך החיפוש ועד שאני מוצאת אותן, או פוגשת אותן במפתיע אני עוברת בנהר שוצף של ביקורת עצמית וחוסר חמלה. המלחמה גמרה אותך, גם לפניה התחלת להתנפח, אני יורדת על עצמי ללא רחמים. עם הביקורת הקשה יש קול שמלווה אותי ואומר לי שלא משנה מה אני אומרת אני יודעת איזו שווה אני, תמיד הייתי, כמה קילו יותר לא ישנו את זה. את לא זוכרת את כל מי שהתעלף עלייך אי פעם? בכל מקום אומרים לך שאת משגעת, מה יש לך? הקול הזה מרחף בין המחשבות הרעות.
הוא ממשיך לשלוח תמונות ואומר שרוצה שאראה את היופי שמשתקף מעיניו, זה מעניין כי מולו אני מרגישה הכי יפה והכי שווה.
״טכנית הגוף לא שלך אבל אני מבין מה את אומרת״, הוא שולח לי אחרי שאני שולחת לו שאינני מרגישה בנוח בגופי כרגע.
האימונים עוזרים לי, מזרימים את דמי, עושים אותי חיונית. הגמישות חוזרת אליי וגם השמחה. אני קלילה וסופרת את הימים עד שאוכל לחזור לרוץ. ומעל הכל אני מחכה להביט במראה ולראות אותי.
