איך את מתגעגעת שאני קורא לך בשמות של אחרות כשאני דופק אותך, הוא אומר ואני לא עונה. ממשיכה לעשות לו ביד, לא מתנגדת בתוכי ומרגישה שקטה. הרבה זרע זורם ממנו על כף ידי ושפריצים עפים על הבטן שלו. אני מאושרת.
אני פתוחה בפניו. כמו ספר פתוח, תמיד. גם כשאני שוכבת בזרועותיו ויד אחת אוחזת בחוזקה בשד החשוף ויד שנייה מאוננת אותי בעדינות וגם כשאנחנו יושבים בפיצה ומתכננים את המשך החיים שלנו. אני פתוחה בפניו כמו מים בהירים בנחל מבריק. אני לא יכולה אחרת. גם הוא לא.
כשהאצבעות שלו מאוננות אותי הוא שואל אם אני מרגישה קטנה. הוא לא ממש שואל, הוא אומר את המובן מאליו. אני נהיית הילדה הכי קטנה והכי זקוקה והכי חסרת יכולת לסרב לאבא. אבא יכול לדפוק, להכאיב, להשפיל, לגמור אותי. אבא יכול להגמיר.
הוא לא הרביץ לי ככ הרבה זמן. זה שורף לו באצבעות. אני לא רוצה לקבל מכות, לכן אני מתנהגת הכי כנוע וטוב ויפה שאני יכולה. אבל גם כשאני מפשלת הוא לא מרביץ לי. לא עכשיו. הלוואי ואשתפר ואתחנן למכות ואתן לו להשתמש בי כשק חבטות, כמו שהוא צריך.
הוא אומר שיחסית לגרגיר המוח שיש לי אני מתמודדת יפה. לפעמים כשאני מותחת את תכולת הגרגיר הוא מעיר לי על כך. זה מצחיק אותי. אני צוחקת וסותמת.
הוא הדבר הכי חשוב שיש לי בחיים. הכי חשוב. אני שומרת עליו ועלינו כמו ששומרים על זהב. גם הוא.