עוד כשהיה משא ומתן חשפתי את משאת נפשי, הצורך המרכזי, החלום הרטוב והעתיד הכי ורוד ואידיאלי ובריא שיכולתי לבקש עבור עצמי.
בעבר, לחשוף דבר כזה היה לא הגיוני בשבילי, בכל זאת, להסתפק בפירורים זה סוג של דרך חיים אבל משהו במפגש בינינו היה מאפשר ויכולתי להרגיש בבלוטות הלשון, היכן שמתהווה הריר כשכבר ממש רעבים ומריחים את האוכל המהביל, את הפוטנציאל, גם גודל השעה הורגש היטב, הכל היה נכון.
חוסר הודאות והפחד מפני הבאות, לא טרף את הקלפים, בדיעבד. למרות שכשהחיים קרו זה הרגיש מאוד לא יציב, הרגיש רעוע ונקודת הסיום הייתה ממשית, לא פעם.
היה צורך להשתנות. לא שינוי פלסטי מטשטש, אלא משהו יסודי יותר, עמוק, שיפוץ פנימי שאחריו המסגרת נראית דומה אבל בבפנים הכל שונה. אנחנו בשיאו של תהליך שהולך ומעמיק. נקודת הסוף לא קיימת, הפיצוצים ממוסגרים, החיבה והדאגה ההדדית, גדולות מהקשיים שלנו בתור אינדיבידואלים. הצרכים שלנו מרגישים יותר מסונכרנים ואני יכולה להעיד על עצמי שאני מאוד מאוד (מאוד מאוד) רוצה לשמח אותו.
עדיין מרגישה רחוקה מאוד מהשפחה הכנועה שאני רוצה להיות אבל ביחס לחיים האמיתיים שאנחנו חיים אני כן מרגישה משתפרת, כל הזמן.
הרגשתי שהפרצוף שלי עלול להתפוצץ מהדם הרב שהתנקז אליו, עת אמרתי או לחשתי לו שאני רוצה שיאהב אותי יותר משהוא אוהב את עצמו. שגר ושכח, חשבתי לעצמי, טעיתי.
בפעמים הבאות זה היה יותר קל, עדיין לא נוח, עדיין אינטימי, עדיין כאילו נתתי חלק מהגוף שלי אבל יותר קל. זה נשמע פתאום הגיוני. איך אפשר לחלוק חיים ולתת את הכל בלי שיאהבו אותך יותר ויותר ויותר?
לא ממש הבנתי איך זה יכול להיות, כי בכל זאת, כמה שאני קודחת פה, במוח שלי זה יותר גרוע. האובססיה להבין עולה לי בבריאות.
איך אפשר שמישהו יאהב אותי יותר משהוא אוהב את עצמו? הרצון קיים אבל האם זה ייתכן?
בפעמים הבאות שביקשתי את זה כבר היה לי קל יותר, עד שזאת נהייתה דרישה. אתה שלי, תאהב אותי יותר משאתה אוהב את עצמך!
הצורך הזה נראה לי הגיוני ככל שאנחנו מעמיקים, ככל שהמשפחה שאנחנו משרישה את שורשיה ויוצרת את הבית שאנחנו רוצים.
מהפעם הראשונה שביקשתי זאת ועד אין סוף, הוא מעולם לא גרם לי להרגיש שזאת בקשה מוגזמת או לא ישימה. היות וגם אצלו הצרכים דומים זה אך טבעי שהוא יבין שמדובר בעניין מעגלי. כלומר, הצורך בטוטאליות גדול מסך כל החלקים שמרכיבים אותנו.
גם לכתוב את זה מרגש אותי. אני כבר לא מתביישת או חוששת לבקש את זה. בזכותו. אני לא יודעת אם זה כבר שם, לפעמים, כשהוא מחבק אותי בצורה מסוימת, אני חושבת שאולי זה יקרה מתישהו, לפעמים אני מרגישה שהעוצמה שלנו היא משהו לא רגיל. לפעמים בא לי לשבור לו את הראש שהוא לא מבין. אבל הוא ככ מבין.
הבסיס הזה שאנחנו בונים הוא הדבר הכי משמעותי שעשיתי בחיים שלי. מעולם לא השקעתי את עצמי עד הסוף, בגוף, בנפש, במוח, כמו שאני עושה פה. אני יודעת שמהבסיס הזה יצמחו הדברים הכי מרגשים וטובים שיכולים להיות, אני מרגישה את מי שאהיה, שאולי היא עדיין לא בשלה לצאת אבל אני יכולה להרגיש איך היא מתפתחת. אני יודעת שאני אהיה כל מה שהוא רוצה, צריך, חלם, הוא יקבל הכל ממני.
אני לא יודעת אם אפשר לאהוב את האחר יותר משאוהבים את עצמנו, לא יודעת גם אם זה בריא ונכון אבל המסע לגילוי הזה הוא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.
