מקום תחת השמש

״אם הייתי שואל אם את רוצה ללכת היית אומרת שכן?״,

״כן״.

—-

״את שונאת אותי?״

״כן״

״זה בסדר, אני רוצה שתזכרי את הרגע הזה.״

—-

״לא משנה מה אני אומר, מה את חושבת על מה שאני אומר, מה קורה, אם את צודקת, את לא מרימה עליי את הקול, את תמיד תהיי רכה לידי״.

—-

״בואי אליי אישה מוכה שלי, אלטף אותך עד שתירדמי״.

—-

״לעולם לא אעזוב אותך, אני מכור אלייך״.

יש משהו שקורה (לי) אחרי שאני חווה דבר ועד שאני כותבת עליו שגורם לו להישמע רומנטי. אני מניחה שזה קורה בגלל ההצמדות החזקה אליו, ההרגשה שאנחנו הכי קרובים מעולם אבל אולי (רק אולי) מדובר גם באיזה מנגנון של הגנה עצמית לנפש. כי איך אפשר להישאר אחרי המחשבות הרעות שחשבתי. האם זאת רק אני? האם אני בכלל מבינה מה קורה פה? מה אני עושה פה, בזוגיות הזאת שרק תלך ותהיה יותר עצימה ומפחידה, גם במעשים וגם ברמות הקירבה שלה?. זה לא לכל אחת ואני, הכי כל אחת שיש.

על רוב השאלות האלה כבר עניתי לעצמי בסיבובי קירבה אחרים. אבל יש משהו בסיטואציה, כשאני מרגישה ככ לבד, בלעדיו או מולו (ולא תחתיו) שגומר אותי ומערער אותי. אני כן שמה לב שכשאני מרגישה בטוחה בו, בדרך שלנו, באמת שלנו, הכל יותר פשוט לי. פשוט לי להישאר במקום שלי ובלמטה מולו, גם כשהחיים בועטים בנו ואנו נאלצים להתמודד עם המציאות המאתגרת. אבל יש דברים שהזוגיות הצעירה שלנו מתמודדת איתם ואני כחלק ממנה, לא יודעות להתמודד.

אני מנסה וגם מצליחה לא לחזור לדפוסי עבר. אחרי מה שהתחולל בינינו בעבר הלכתי, הייתי צריכה מרחק ממנו כדי להבין, להירגע. הפעם הוא המרגיע וזה קורה תוך כדי תנועה, תוך כדי הסערה.

עבורי זה סוג של צמיחה וגדילה בתוך הקשר. אני משתנה.

הכל טוב ויפה, אנחנו כבר אחרי שהתנחמתי בביצים שלי וחזרתי להזדקק לגוף שלו בלי למנוע מעצמי, כמו שקורה בזמן זעף וכעס. אנחנו אחרי הסערה, מחובקים מול האח שאין לנו ורגועים לצלילי הגשם שלא יורד. אבל איפה האמת?

—-

אני באמת רוצה לכתוב ולהאמין (ובזה לסיים) שהאמת היא שהוא קובע והוא המחליט ומשם הכל נובע. זאת האמת של החיים שלנו וככה הכל קורה ברוב המוחלט של ימינו.

ואז, מגיע איזה עניין של חוסר אותנטיות (בעיני) של משהו שמרגיש לי לא אמיתי, לא נכון, של משהו שאני מרגישה שאני חייבת להיעמד על רגליי האחוריות עבורו, כי אלו היסודות שבונים את מערכת היחסים שלנו ואם זה אמיתי כמו שאני מרגישה ויודעת אז זאת חובתי לעשות את זה, לא משנה מה תהיינה התוצאות.

חטפתי כל כך הרבה על ה״עקשנות״ הזאת אבל אני יודעת שהיא בעלת ערך, כי עובדה שהבוקר קמתי שאני בין זרועותיו. פתאום הפחד נעלם ואני לא חוששת שמשהו יקרה.

אני מנסה לחשוב איך זה אצל אחרות. איך המעבר בין מצב של אהבה ללא סוף וביחד וחברות וקירבה ודאגה, לבין הרגשת תלישות ופחד וחוסר אונים. האם זה משחק?

חשבתי לעצמי שאיזה פשוט זה כשזה תחום תחת כללים וזמנים מסוימים ולא שזה כל הזמן סובב את החיים ואת הקשיים ואת אוגוסט האיום והחום הנוראי.

פחדתי ככ שחשבתי ללכת. זה שבר אותי שחשבתי את זה, שהרגשתי ככה, ששוב הלכתי למקום של האישה המוכה. זה כזה עלוב ולא מגיע מתוך עוצמה ומוח וזה אימלל אותי מאוד.

לפעמים אני מפחדת מהמכות יותר ממה שהן מכאיבות באמת. ככה הייתי גם בתור ילדה, לכן גם לא חטפתי, כי הייתי פשוט טובה, מרוב פחד לחטוף והמחשבה של איך זה מרגיש וכואב העדפתי להיות טובה ולא לחטוף.

הטלטלה הזאת נמשכה יומיים, אחרי היום הראשון הייתי בנפילה ולא הצלחתי להתרומם, הוא לא הבין ולא נתן לי את המקום הנפשי והרוך שהייתי זקוקה לו כדי לקום אחרי המכות והכאב הנפשי. הצלחתי לדבר את זה ולבקש את מה שנראה לי מובן מאליו אבל זה גרם לי כעס ורחמים עצמיי - הוא לא רואה אותי? איך הוא לא מבין את ההקרבה שלי ואת ההתפתחות שלי ואת ההישארות שלי ותומך בי בזה. אני כותבת ותוך כדי מבינה, גם את עצמי. מבינה איפה אני עולה ואיפה אני יורדת, גם מולו וגם כבת אדם, מתפתחת.

אני כותבת ומבינה, זה לא לכל אחת. אני לא כל אחת.