הוא שלח לי:
אני ישוב צמוד לכסא. די בעקה, רועד ממש. היא ישנה, יש לה תנוחה מיוחדת המבליטה אותו.
היא מכוסה ברישול, שלהי הקיץ אמנם אך הגוף זקוק לכסות כלשהי. אני מביט ממרחק של כשלושה מטרים לערך, עדיין מרגיש את העקה זורמת בעורקיי ולוחץ את מסעד הכסא בחוזקה, לשחרר ממנה במעט.
אני קם לכסותה, אני מניח את השמיכה על פניה, אין לי פנאי כרגע לראותה, חשיבותה פחותה ברגעים הללו. אני חוזר לכסאי ומביט ארוכות, אני מביט בו והחרדה אוחזת בי: מה יקרה אם הוא ישתנה או חלילה יקרה לו משהו? כל חיי מושקעים בפיסת הנדל"ן הזו.
אמצע הלילה, לאיזה סוכן ביטוח אחייג כעת, לאחר שהבנתי, את הנכס הזה אני מוכרח לבטח - נשארתי ישוב כל הלילה, ממתין בקוצר-רוח לבוקר ולשיחה המיוחלת שתרגיע אותי.
מה יש לך? לך כבר לישון, הדי הקול מסננים לעברי תחת השמיכה.
סתמי וחזרי לישון אני מסנן לעברה כל אימת שהיא מנסה להוציא ראשה תחת השמיכה, לא אתה נכס, אני מפטיר לעברו ברוך, אתה טוב.
הלו.
אתם מבטחים נכסים?
כן בוטח נשמע מצידו השני של הקו, קיבלתי את הפרטים, אך תצטרך להביא אותו אלינו לשמאות.
לבי החסיר פעימה, מה אליכם? איך?
איפה קיבינימאט אני מוצא עכשיו חברת אבטחה.