בחדרי הישן בבית הוריי, ששינה את פניו ונהיה לא אני, טמונים בדממה קרטונים, מלאים בציוד שאגרתי בחיים. לא משנה כמה ניסיתי, וניסיתי, לא הצלחתי לצמצם את צרכיי לקרטון אחד. בין כלים שאהבתי לטקסטיל משובח (שהקרטון עושה לו עוול) ישנם מספר קרטונים מפוצצים בספרים שטרם קראתי. ופתאום אני ככ מתגעגעת אליהם. כשהם עמדו מול עיניי, הפוטנציאל נראה כה ממשי, במרחק נגיעה התקיימה היכולת לקפוץ לעולמות אחרים וכעת, רק הזכרון עובד (לא עובד) הדמיון פועל בצורות כה מסועפות שכבר עברתי חצי עולם.
אני מתגעגעת לקרוא.
להשקיט את המוח ולהציץ ממעוף הציפור לעולם אחר. לעשות זום אין עם המצלמה הכי משוכללת לנבכי נשמתם של הדמויות, להתרשם מפיתולי המילים, לנכס רעיונות ופשוט להרגיש. מעטות ההרגשות שמשתוות לסיפוק מקריאת ספר טוב, והריח, אוי הריח הזה שנשאר בקצות האצבעות ככל שהספר ישן יותר.
פעם שזה ממש לא פעם אבל מרגיש מאוד כמו פעם, אהבתי לפקוד את חנויות הספרים המשומשים. הריח שם ממסטל אותי, תמיד מרגיש סתיו בתוך חנות ספרים ישנה, גם כשהקיץ שורף בחוץ.
אולי בגלל הרמזים הדקים ששולח הסתיו, בדמות משבי רוח עדינים, לחות שמצטמצמת ועלים שמפוזרים ברחבי העיר, אני נזכרת בחבריי שמסודרים כמו חיילים, בחדר ילדותי.
ואז אני נזכרת שתמיד יש עליי מספר ספרים בתיק של המחשב, לפעמים כשאני חושבת עליהם מתפשטת בי הקלה שאני פשוט יכולה להושיט יד ולהוציא, להסניף וגם לקרוא. אני לא עושה את זה.
אני מתגעגעת לקרוא.
